נייר עמדה
יוני 2017
קהילות רועי הצאן בשטח C הן קהילות שהישרדותן הכלכלית, ובמידה רבה גם החברתית והתרבותית, תלויה בנגישות למים ולמרעה, בהיותם משאבי טבע בסיסיים לקיומן. מאחר שמשאבי טבע אלו הם משאבים מתכלים ולא תמיד יציבים, ניוד העדרים במרחב בעקבות מים ומרעה הוא תנאי יסוד לאורח חייהן, ומחייב היערכות לוגיסטית דינמית. מהיערכות זו התפתח מארג חברתי, תרבותי וחומרי שלם, והוא מאפיין את קהילות הרועים הבדוויות.
ההגבלה על התנועה במרחב במגוון אמצעים מונעת נגישות למשאבי טבע אלו ומשמעותה היא חסימת מקורות הקיום הכלכלי של הבדווים, ובו בזמן פגיעה במרקם החברתי-תרבותי-חומרי שלהם. מלבד גידול צאן התקיימה כלכלת הרועים מאז ומתמיד גם מהשלמה של הכנסה מעבודות חוץ, במיוחד בשנות בצורת כשהיה צורך לקנות מים ומזון לצאן, אלא שאיזון זה הופר, והיום הבדווים נדחפים יותר ויותר לחיים של פועלים מזדמנים חסרי ביטחון תעסוקתי ותלויים במעסיקים לא יציבים, בעודם מנסים להמשיך לקיים את אורח חייהם המסורתי על אף ההגבלות על ניידותם. מניעת הנגישות למשאבי הטבע מכריחה את הרועים לקנות מים וגם מזון בהלוואות בריבית דריבית, והתוצאה היא שהם שקועים בחובות ושורדים אך בקושי. רועים שנאלצים לוותר כליל על גידול עדר נקלעים למשברי זהות וערכים עקב השינוי בחלוקת התפקידים המסורתית במשפחה והתערערות מבנה הסמכות המשפחתית וחלוקת הכוח בה.
אם כן, אורח החיים של קהילות הרועים בשטח C בגדה המערבית נתון בסכנה. היום רוב ההגנה על הקהילות מתמקד בהתמודדות עם צווי הריסת המבנים, ואילו חשיבותה של הגישה לאדמות מרעה ולמים משנית. נייר עמדה זה מציג את מכלול החיים של קהילות הרועים ומראה שחופש התנועה והגישה למשאבי טבע חיוניים להן, כי בלעדיהם תבוא עליהן כליה.
נגישות למשאבי טבע חיונית להמשך אורח חיים בר-קיימא של קהילות הרועים בשטח C בגדה המערבית, ולשמירתו של אורח חיים זה דרושה הכרה והבנה שהוא מתאפיין בצרכים ייחודיים, הרי הסתמכות על משאבי טבע פירושה תנועה במרחב. המדיניות של ישראל מתעלמת מצרכים אלו. יתר על כן, היא מאיימת להחריב חברה ותרבות בנות מאות שנים בלי לספק לקהילות הרועים חלופה יציבה, ובכך היא דנה אותן להתפרנסות מעבודה מזדמנת בשכר נמוך ולחיי דלות סמוך לערים פלסטיניות עניות כשלעצמן.
למרות השינויים הגדולים בחברת הרועים בגדה המערבית היא עדיין שומרת על מסורת משלה של מנהגים, ערכים וקודים חברתיים, ומסורת זו מכתיבה את אורחות חייה גם היום. הכרה בייחודיותו של אורח חיים זה ותפיסה תכנונית גמישה ומכבדת שתכיל את המרכיבים החיוניים לקיום קהילות הרועים – מבנים למגורים ולדירים וגם שהייה עונתית במרחב, חקלאות או מרעה קיץ – הן לא רק חובה של הרשויות אלא גם הדרך היחידה למנוע כליה והידרדרות של עשרות אלפי נשים, גברים וילדים לעוני ולמחסור במרחב שישראל שולטת בו והוא באחריותה המלאה.
