English | العربية

מרכז-סילוואן – כרטיס שכונה

יוני 2014

רקע על השכונה

מרכז-סילוואן אשר יחד עם ואדי קדום, ראס אל-עאמוד ואבו ת’ור יוצרים את מרחב “סילוואן ובנותיה”, נמצא מדרום לעיר העתיקה, על שטחים בעלי ערכים היסטוריים, תרבותיים ונופיים משמעותיים. בשל העובדה שהשכונה שוכנת בלב האגן החזותי של העיר העתיקה, באפיק ואדי אנ-נאר (נחל הקדרון) ועל המדרונות היורדים אליו ממערב וממזרח, חלות עליה מגבלות בנייה חמורות. השכונה גובלת בחומות העיר העתיקה ובשולי הר הזיתים מצפון, בהר ציון ובאבו תור (את’-ת’ורי) מדרום מערב ובג’בל אל-מוכבר מדרום. הגבול המזרחי של השכונה, עם אזור ראס אל- עאמוד, הוא הגבול הכי פחות מוגדר. מרכז-סילוואן מורכב ממספר שכונות משנה: סילוואן אל-ווסטא (התיכונה), ואדי חילווה, אל-בוסתן ובטן אל-הווא.

ראשיתה של סילוואן במאה ה- 16, ככפר חקלאי קטן הממוקם בפאתי העיר העתיקה של ירושלים. ההתיישבות הראשונה החלה בסילוואן אל-ווסטא, במערות טבעיות ובמערות קבורה קדומות שהיו על מדרון ההר. מאוחר יותר נבנו בחזית המערות בתים קטנים שיחד היוו מעין חומת מגן לשטח המיושב. הכפר היה עשיר במעיינות ופרנסת תושביו התבססה על חקלאות שלחין. החל מראשית המאה ה- 20 גדלה אוכלוסיית הכפר, הצפיפות עלתה באופן ניכר ותושבים רבים עברו להתגורר על אדמות הכפר המרוחקות (כיום שכונות המשנה המצוינות למעלה והשכונות הסמוכות: ראס אל-עאמוד, עין אל-לוזה, ואדי קדום, אש-שאייח, אבו ת’ור וחי אל- פארוק).

בשני העשורים האחרונים הפך מרכז-סילוואן ליעד של מתנחלים ישראלים שהתיישבו באיזור העתיקות שבוואדי חילווה ובאיזור השכונה התימנית שבאל-ווסטא. שכונת התימנים נבנתה בסוף המאה ה- 19 על-ידי יהודים תימנים וננטשה בתחילת המאה ה- 20 עקב מאורעות דמים בין יהודים לערבים. תושבי סילוואן נמצאים כיום “בין הפטיש לסדן”, משום שכל התוכניות החדשות החלות על השכונה מתנות את ההכרה בשכונה הפלסטינית בהסדרה והרחבה של ההתנחלות הישראלית במקום.

נתונים המאבק לנגישות בבטן אל-הווא

תת השכונה בטן אל-הווא נמצאת בחלקה הדרום מזרחי של סילוואן אל-ווסטא. השיפועים החריפים והמצוקים הייחודיים המאפיינים את האזור בו ממוקמת השכונה, מהווים נוף דרמטי מחד, ותנאי מחייה קשים מאידך. התחושה בבטן אל-הווא של “אויר צח לנשימה” משתקף בפירוש שמה, “הבטן של האוויר”, וזאת במיוחד לנוכח העובדה שלא מורגשת בה הצפיפות האופיינית לאל-ווסטא כולה. אולם, השכונה סובלת ממחסור בסיסי של דרכי גישה, ועשרות הבתים ומאות התושבים החיים במקום כמו כלואים על צלע ההר עליו הם מתגוררים. התושבים נאלצים להשאיר את רכביהם במרחק בלתי סביר מהבתים וללכת בדרכים עקלקלות ומסוכנות בכדי להגיע לביתם. ילדי השכונה נאלצים גם הם לסכן יום יום את חייהם בהליכה ממושכת ומסוכנת על מנת להגיע לבתי הספר המרוחקים.

בתוכניות השכונתיות נקבע מערך דרכים המבוסס על שילוב של דרכים ראשיות ודרכים כפריות, לאורך קווי הרכס, ומעברים ציבוריים להולכי רגל, המקשרים ביניהן. כל זאת, רק בתכנון. בפועל, מערך הדרכים, התואם את זה המתוכנן רק באופן חלקי ביותר, מורכב מדרכים סלולות חלקית, מדרכי עפר ומגרמי מדרגות שפותחו במהלך השנים לרוב על ידי התושבים עצמם. מיותר לציין שהם אינם מתוחזקים כלל על ידי העירייה. מציאות זו מקשה על תושבי השכונה ומונע מהם לקיים אורח חיים תקין ועצמאי.

המצב חמור במיוחד עבור אנשים עם מוגבלויות פיזיות. מחמוד קרעין, אב לילדה עם נכות, הנאלץ לשאת את בתו על גבו יום יום במעלה ובמורד המדרון, החליט להוביל מאבק לשיפור המצב. במקביל לחשיפה תקשורתית, שלחו נציגי התושבים בשיתוף עם עמותת במקום ועמותת בזכות, מכתב למהנדס העיר (בספטמבר 2011). במכתב הדגישו את חומרת הבעיה ודרשו מספר חלופות, בהתאם לתוכניות מאושרות, תוך שהם מגייסים את הסכמת השכנים למהלך. בכל מקרה, טענו התושבים, יש להתחשב במצב הקיים בשטח ולנסות בדרכים יצירתיות לשדרג ולשפר אותו. בינואר 2013, לאחר תקופה ממושכת, הסתיימו העבודות לביצוע אחד הפתרונות החלופיים שהוצעו. לשכונה ישנה כיום דרך חדשה, אמנם צרה ותלולה אך משרתת את תושביה בכבוד.

מידע נוסף: