English | العربية

הרחבת תחומי שיפוט במגזר הערבי

נייר עמדה

קיים מיתאם מושלם, בכל הקשור לזכויות התכנון ביישובים הערביים, בין הגבולות המוניציפליים לבין האפליה התכנונית המהותית ממנה סובלים כל היישובים הערביים. אפליה זו, כמובן, מהווה אך מרכיב בתמונת אי-השוויון ביחס של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים, ומפתח אחד להבנת השבר העמוק אשר בא לידי ביטוי טרגי באירועי אוקטובר 2000, כמו גם באירועים אחרים בשנים האחרונות. משטר הקרקעות בישראל ככלל, והמדיניות בתחום התוויית הגבולות המוניציפליים של היישובים בפרט, סותרים את אחד העקרונות הבסיסייים של חברה דמוקרטית: השוויון האזרחי.

הבעיה שלפנינו היא בת מספר פנים: ראשית, קיימת התפיסה העקרונית של הפרדה בין יישובים ערביים ויהודיים. הפרדה זו, אשר ביהמ"ש העליון בפרשת קציר (בג"צ 6698/95, קעדאן נ' היישוב קציר) ראה אותה כאפליה, הייתה עשויה להיבחן אחרת לו היו מוסדות התכנון מבקשים לקיים בתום-לב את המשוואה "נפרד אך שווה". אך הצהרת מינהל מקרקעי ישראל בפרשת קעדאן נגד היישוב קציר, לפיה מוכן הוא להקצות קרקע להקמת יישובים קהילתיים ערביים, לא חצתה את מפתן בית המשפט, ועם גוויעת הדי פסק הדין נותר המצב כשהיה.

מאז 1948, הוקמו בישראל כ-600 יישובים יהודיים. בו בזמן, למעט היישובים בנגב ובגליל אשר נועדו לרכז את ההתיישבויות הבדוויות, לא ניתנה הרשות לערביי ישראל להקים יישובים חדשים (יפתחאל, מרכז אדוה, נוב' 2000). האסוציאציה המרכזית העולה מבדיקה של נושא זה היא של תחום המושב, אותו תחום שבו היו היהודים מוגבלים למגורים בעיירות בפולין. והנה, גם בישראל מיועדת האוכלוסייה הערבית להתגורר אך ורק ביישובים הקיימים, ללא שום הצעה לבנייה של יישובים חדשים. בעוד המדיניות באשר להתוויית הגבולות המוניציפליים ביישובים הערביים היא מדיניות של הגבלה ותיחום, ביישובים היהודיים, למעט עיירות הפיתוח, המדיניות היא פיתוח מקסימלי. מבחינה זו, גם לעיירות הפיתוח מקום "מכובד" במדרג האפליה התכנונית הישראלית.

אחד הכלים המרכזיים במדיניות זו של ההגבלה היא מדיניות של אי-תכנון. המצב בו חלק ניכר מהמתגוררים הערבים מתגורר בפועל באזורים לא מתוכננים, ובעקבות כך מגוריו נחשבים כמבנים לא חוקיים, הוא כנראה נוח לקובעי המדיניות, שכך גם יכולים לאיים במבצעי הריסות בתים. בנושא זה, חשוב להזכיר את העמדה העקרונית של 'במקום', לפיה אין להרוס מבנים באזורים בהם לא ניתן להוציא היתרי בנייה כחוק. רשויות התכנון לא יכולות להשתמש רק בכלי של האכיפה וההריסה ביישובים ובערים בהם לא הוצעו בצורה הוגנת פתרונות מספקים לתושבים הערבים באדמותיהם הפרטיות ובאדמות מינהל מקרקעי ישראל.

בערים ה"מעורבות" (יהודיות-ערביות) כמו לוד, רמלה, יפו, חיפה, וכמובן ירושלים, מדיניות התכנון היא מדיניות של הגבלת השכונות הערביות, מול עידוד ההתפשטות והפיתוח של השכונות היהודיות. במקרים לא מעטים, כמו זה שהתגלה לאחרונה בעיר לוד, קיימת מדיניות פורמלית אשר מטרתה הדרת אזרחים ערבים פרטיים מלהשתכן בשכונות המטופחות היהודיות.

ולסיום, בחינה "פנימית" של היישובים הערביים והיהודיים מגלה פיתוח ותכנון שאינו בר השוואה כלל. הבסיס לתכנון הוגן הוא, כמובן, גבול תכנון מוניציפלי המתאים לדרישות וצרכי היישוב, לא רק בצרכים של מגורים קיימים ועתידיים לפי תחזית גידול אוכלוסייה מסודרת, אלא גם מילוי הצרכים במבני ציבור, באזורי תעשיה, בגנים ציבוריים ובשטחי נוף פתוח. מעבר לתחום התכנון המוניציפלי המגדיר את מרחב המחיה של היישובים הערביים (ובהתאם לכך מגדיר גם את מעמדם ומשקלם העקרוני), יש גם כמובן להשלים את התכנון הסטטוטורי המפורט בתוך הגבול המוניציפלי.

לא ניתן לבחון את סוגיית ההכרעה בתחום הגבולות המוניציפליים ללא התייחסות למוסדות הקובעים גבולות אלו, ולאנשים החברים בהם. מאז הקמתו, מעולם לא היה חבר ערבי קבוע במינהל מקרקעי ישראל. זאת ועוד, ההתיישבות החקלאית, ה"מתחרה", במקרים רבים, על הקצאת שטחים מול האוכלוסייה הערבית, זוכה לייצוג העולה במידה כה רבה על חלקה בציבור, עד שדוח מבקרת המדינה משנת 1993 התריע על כך שמצב זה מהווה פגיעה בעיקרון השוויון. והנה, אך לאחרונה חייב בג"צ את השר הממונה על המינהל לפעול למינויים של חברים ערבים קבועים במוסדות המינהל (בג"צ 6924/98, האגודה לזכויות האזרח נ' ממשלת ישראל). הדברים חמורים במידה דומה גם בנוגע למועצה הארצית לתכנון ולבנייה ולוועדות התכנון האזוריות והמקומיות. אין אזור בישראל בו קיים ייצוג הולם לערבים במוסדות התכנון, באופן התואם את שיעור האוכלוסייה הערבית. לסיכום, ייצוג ראוי לאוכלוסייה הערבית במוסדות שבידם כוח ההחלטה בסוגיית קביעת הגבולות היה, מן הסתם, מקדם את ההתאמה שבין תחומי השיפוט לבין צרכי האוכלוסייה המתגוררת בתוכם.

מדיניות משרד הפנים בקביעת הגבולות המוניציפליים הובילה להקטנת תחום השיפוט הממוצע של היישובים הערביים ב-64%, בהשוואה לתחום "אדמות הכפר" בתקופת המנדט. תחומי השיפוט של היישובים הערביים מקיפים רק 2.5% משטח המדינה, בעוד שהאוכלוסייה הערבית מהווה כ-18% מאוכלוסיית המדינה. כפי שמציין יפתחאל (מרכז אדוה, נוב' 2000), מאז קום המדינה כמעט שלא הורחבו תחומי השיפוט של היישובים הערביים. בו בזמן, גדל השטח הבנוי בתוכם פי 16. מכאן, שהצפיפות ביישובים אלו גדלה פי 12 בתקופה זו.

לצורך המחשה, להלן מספר נתונים שהתקבלו מעמותת "סיכוי" בנוגע ליישוב משגב. שטח השיפוט ב-21 היישובים הערביים המקיפים את משגב, הוא כ-206,000 דונם לאוכלוסייה בת 203,000 נפש, דהיינו כ-1 דונם לנפש, בעוד שבמשגב עצמה על 180,000 דונם מתגוררים 14,500 נפש, דהיינו כ-12 דונם לנפש. נתון זה אינו מספק, והבדיקה ההשוואתית האמיתית הנדרשת היא בין כל היישובים היהודיים לכל היישובים הערביים.

בנוסף לנתונים הכמותיים, יש מקום לבחון את המדיניות ה"איכותית" של משרד הפנים ומשרדי הממשלה האחרים, המבקשים למנוע יצירת מרחב טריטוריאלי ערבי רציף, באופן המאפשר התארגנות אזורית אשר יש לה השלכות ישירות על תחומי הפיתוח התעסוקתי והתרבותי.

אחד הפתרונות האפשריים קשור להסדר הקרקעות עם המושבים והקיבוצים, באמצעותו ניתן להחזיר ליישובים הערביים חלק מהאדמות שהופקעו מהם, וכן להגיע לאיזון מחודש של השטחים המוניציפליים בין היישובים הערביים לבין המועצות האזוריות, הערים והמצפים. אחד האמצעים לקידום הנושא שאנו מציעים כרוך בפרויקט ש'במקום' מנסה לקדם, הקרוי דוח זכויות תכנון.

בפרק אשר יעסוק בגבולות מוניציפליים ליישובים הערביים, בכוונתנו להשוות את שטח הרשויות הערביות והיהודיות ביחס לגודל האוכלוסייה הקיים והמתוכנן, וכן להציג באופן פיזי על גבי תצלום אוויר ומפות את אי-השוויון הבולט בין היישובים הערביים ליהודיים. פרויקט זה, המקודם במשותף עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי בראשותו של ד"ר חנא סוויד, עמותת "סיכוי" וארגונים נוספים, צריך להיות גם משווק לציבור הישראלי באמצעות מודעות בעיתונים ו/או אמצעים אחרים. הדוח עצמו, מעבר להיותו בסיס נתונים מקצועי, ישמש מצע לפעולה כלפי הממסד התכנוני והפוליטי בישראל, וממנו ניתן יהיה לגזור אסטרטגיות לשינויים המתבקשים בתחום זה.

צילום אוויר המשווה בין זכרון לפראדיס, בין ג'אסר א-זרקה לאור עקיבא, בין קיסריה לעראבה וסחנין, ובין כרמיאל והמועצה האזורית משגב, ידגיש בתמונה אחת בהירה את כל המדובר הערב, ויש רק להצטער שמידע בסיסי מסוג זה עדיין לא רוכז ולא מוצג לפנינו.