English | العربية

לירושלים המזרחית דרושה החרגה תכנונית

מאת: ד"ר אורן שלמה, חבר ועד מנהל

ספטמבר 2016

האפליה העמוקה והכשלים התפקודיים והביורוקרטים מהם סובלת המערכת העירונית בירושלים המזרחית בתחומי התכנון והבנייה מוכרים גם בתחומי פיתוח תשתיות ושירותים עירוניים אחרים. עם זאת, בשונה מתחום התכנון המרחבי וניהול הקרקע, מאז שנות ה-2000 בערך ניכרים תהליכים של מעורבות גוברת של מנגנוני המדינה והעירייה בתחומי אספקת שירותים אחרים בירושלים המזרחית. דוגמאות לכך ניתן לראות במגוון תחומים. למשל, בביצוע הסדרה של מערכת התחבורה הציבורית שבמהלכה השקיע משרד התחבורה בשדרוג החברות הפלסטיניות ותכנון המערכת מחדש מבחינה תפקודית ומנהלית תוך הורדה מהכביש של כ-1245 רכבי הסעות לא מורשים. מערכת החינוך למשל, עוברת ב-15 שנים האחרונות שינוי מערכתי. ממערכת שפעלה ברובה באמצעות בתי ספר פרטיים שלא היה להם שום עניין ודבר עם מנגנוני המדינה, למערכת שברובה קשורה למשרד החינוך ועירית ירושלים מבחינה מנהלית, תקציבית ופדגוגית. קופות החולים הישראליות השלימו בשנות ה-2000 את גיוסם של רוב רובם של תושבי ירושלים המזרחית לביטוח הבריאות שהן מספקות על פי חוק. כיום בכל כפר או שכונה פלסטינית ניתן למצוא נציגות של לפחות אחת מהקופות הישראליות.

חשוב לציין שמעורבות המדינה והשקעות בתחומים אלו ואחרים אינן מעידות בהכרח על שינוי מהותי בסדרי עדיפויות עירוניים או לאומיים, או בשינוי מהותי באפליה המופנית כלפי ירושלים המזרחית מהממסד הישראלי. הן נובעות, בין היתר, מהשינויים הפוליטיים שהביאו איתם בניית חומת ההפרדה וגירוש נוכחות מוסדית של הרשות הפלסטינית מהעיר – שהפכו את תושבי העיר לנסמכים יותר על המרחב והמערכת הישראלית, ושדחפו את ישראל לפעול על מנת לייצב את הסדר העירוני ולמנוע קריסה של שירותים ותשתיות חיוניים.

אך סימנים אלו של מעורבות המדינה בשכונות ובכפרים בירושלים המזרחית, והרצון לייצב את הסדר העירוני שהיא משקפת – פסחו על תחום התכנון והבנייה בירושלים המזרחית. בעוד שרבות מהתערבויות אלו נסמכות על גילויי גמישות של הביורוקרטיה הישראלית בייצור פתרונות "מיוחדים" לירושלים המזרחית, תחום התכנון והבנייה מתאפיין בקשיחות ביורוקרטית והתעקשות על פרוצדורות תכנוניות הדנות את תושבי ירושלים המזרחית למצוקת בינוי ותכנון עמוקה. למשל, חלק נכבד מפעילותן של קופות החולים בירושלים המזרחית מתבצע באמצעות מודל חריג שבו "ספקי שירות" מקומיים מפעילים את השירותים במתכונת הדומה למיקור חוץ. מודל זה אסור בהפעלה בתחומי ישראל שבגבולות 67. באופן דומה מערכת התחבורה הציבורית בירושלים המזרחית מופעלת גם היא על ידי חברות מקומיות תוך החרגת אשכול הקווים של ירושלים המזרחית ממכרז הפעלה ארצי שעליו יכלו להתמודד החברות הישראליות הגדולות. גם מערכת החינוך נסמכת כיום יותר ויותר על בתי ספר "מוכרים שאינם רישמיים" המופעלים ברובם על ידי יזמים וחברות מהמגזר הערבי בישראל, ותוכנית הלימודים הפלסטינית היא אשר נלמדת ברוב בתי הספר. חריגות אלו בפעילות המנהל הציבורי והספקת שירותים בירושלים המזרחית נובעות ברובן מחוסר רצון ויכולת של זרועות המדינה לפעול בירושלים המזרחית באותו האופן שבו הן פועלות בישראל. הביטויים המרכזיים לכך הן מיעוט בתשומות הנדרשות, הן כלכליות והן במשאבי ניהול, ארגון ומנהל ברמה המדינתית והעירונית; וכמו כן התנגדות מקומית לפעילות גורמי ממשל בירושלים המזרחית.

עם זאת, מההחרגות המנהליות הללו, וההצלחות המועטות שהן הביאו בייצוב ושיפור הפעילות של שירותים עירוניים – שכאמור עדין נמצאים ברמת נחיתות בהשוואה למערב העיר – ניתן להקיש על הגיון פעולה שעשוי לשחרר חסמים ולהקל על בעיות גם בתחומי התכנון והבנייה. חסמים ומכשולים אלו נותחו ופורטו בהרחבה בדו"ח עמותת במקום שחיברו אדר' אפרת כהן בר ואדר' אילה רונאל "תכנון דינאמי ביוזמת תושבים", דו"ח שעשוי לשמש כבסיס לחשיבה כוללת על מתודולוגיות תכנוניות חריגות בירושלים המזרחית. למשל, בפיתוח פרוצדורות מיוחדות להקלה בקבלת היתר בנייה; בהשקעות ציבוריות בפיתוח תשתיות ודרכים על בסיס המצב הקיים; בהקלה בהשתת תקני חנייה וחשיבה על פתרונות תחבורתיים אלטרנטיביים;  בפיתוח מנגנונים תכנוניים שיאפשרו הלבנת בנייה לא פורמלית, ועוד. אך מעל לכל, בבסיס מתודולוגיות תכנוניות חריגות מעין אלו צריכה לעמוד הכרה בצרכים ובמצב הייחודי הקיים בירושלים המזרחית מבחינה תכנונית – ובפתרונות החריגים הנדרשים להתמודדות אתו – תוך השקעת תשומות ציבוריות ניכרות הן מבחינה תקציבית והן מבחינה מנהלית.