English | العربية

בין 2020 ל 922 – מדיניות התכנון ביישובים ערבים

מאת: סזאר יהודקין, מתכנן עמותת במקום

נובמבר 2016

מדיניות התכנון עבור היישובים הערבים השתנתה מספר פעמים לאורך השנים, ובאופן כללי ניתן לחלק אותה למספר תקופות. בתקופה הראשונה, מראשית המדינה ועד שנות ה-70' של המאה הקודמת, הייתה הכרה בגלעין הבנוי של הערים והכפרים השונים כשטח המיועד לבנייה, כמעט ללא חלוקה לשימושי הקרקע וללא עתודות לפיתוח נוסף. התקופה השנייה נמשכה עד שנות ה-80', במהלכה נערכו תכניות שאמנם הרחיבו את השטח המותר לבנייה מסביב לגלעין היישוב כסוג של "מעגל שני לפיתוח", אבל  ללא התייחסות לאופי המקום, לבעלות הפרטית על הקרקע, לרצון התושבים או לצרכיהם. התכניות שנערכו באותן שנים היו חסרות כל חזון תכנוני וחייבו הכנתן של תכניות מפורטות לצורך הגדרת שימושי קרקע שונים וקביעת הוראות בינוי על מנת לקבל התרי בנייה.

התקופה השלישית הייתה בשנות ה-90', במהלכן נערכו תכניות מתאר או תכניות מפורטות שנועדו במקרים רבים להכשיר בנייה קיימת ללא היתר, אבל לא פעם השאירו שטחים חקלאיים נרחבים לא מתוכננים במרכז היישוב. ההתייחסות של תכניות אלה למערכות תשתית ומבני ציבור הייתה חלקית בלבד ולרוב לא ניתן פתרון לנושא של חלוקה ורישום הקרקע. כמו בעבר, לא הייתה בתכניות אלה ראייה כוללת לגבי עתיד היישוב.

בתקופה הרביעית, מסוף שנות ה-90' ועד לאחרונה, מקודמות תכניות מתאר "מעודכנות" לחלק גדול מהיישובים הערביים. גל התכנון בא בעקבות החלטות שהתקבלו על ידי ממשלתו של אהוד ברק, אשר נסמכו על עקרונות למדיניות חדשה כלפי האוכלוסייה הערבית שהחלו להתהוות עוד בזמן ממשלת רבין. המטרה הייתה להכין תוך שנים בודדות תכניות מתאר שיהיו תואמות לשנות ה-2000, ולכן נקבע כי שנת 2020 תהיה שנת היעד לכל התכניות. הליכי תכנון אלה נתקלו בבעיות רבות ולקו בחסר במובנים שונים: החל מתחזיות דמוגרפיות לא נכונות וחוסר התייחסות לקצב הפיתוח על קרקע פרטית, אשר הובילו לכך שלא הוגדרו מספיק קרקעות לבנייה למגורים; ועד להעדר שטחים לפיתוח כלכלי שיתרמו לכלכלה של התושבים והרשות המקומית כאחד.

כיום עומדת על הפרק החלטת ממשלה מס' 922 שהתקבלה בסוף שנת 2015, שתמציתה היא תכנית חומש אשר מקצה כ-15 מיליארד שקלים לפיתוח וקידום כלל ההיבטים של החברה הערבית, בין השאר גם בתחומים של תכנון ובנייה. במסגרת יישום ההחלטה, אמורה המדינה ליזום הכנתן של תכניות מתאר חדשות ליישובים הגדולים מ-5,000 תושבים, להשתתף במימון הכנתן של תכניות מפורטות הכוללות איחוד וחלוקה על קרקעות פרטיות, להכין תכניות מפורטות על קרקעות מדינה, לממן חלק מעלויות הפיתוח בשכונות חדשות, לשדרג תשתיות בשכונות וותיקות, ועוד.

נראה שאנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה חדשה במדיניות התכנון כלפי היישובים הערבים, לפחות ברמה ההצהרתית. המבחן נמצא ביישום ההחלטה בהתאם למועדים שנקבעו בה, לכן השאלות שעל הפרק הן: באיזה מידה המדינה החלה להתארגן וליישם את ההחלטה? מה צריך להשתנות בפועל בתכניות מתאר החדשות כדי לתקן טעויות שנעשו בעבר וכדי שיינתן מענה אמתי לצרכים של היישובים הערביים ותושביהם? היכן עשויות להיות נקודות התורפה ביישום ההחלטה? ולא פחות חשוב, כיצד יכולה החברה האזרחית לדרוש שההחלטה תיושם ולדאוג כי יישומה יהיה יעיל וצודק?

שאלות אלו ועוד תדונה במפגש שיתקיים ב 22.11.16 בתל אביב