English | العربية

פרויקטי פינוי־בינוי פוגעים בדיירים העניים

פורסם בדה מרקר, 29.7.18

אדר' מיה עתידיה ועו"ד שרון קרני-כהן

ועדת הרפורמות בכנסת אישרה לקריאה שנייה ושלישית תיקון חשוב לחוק פינוי ובינוי (פיצויים) מ–2006, המכונה "חוק דייר סרבן". זהו חוק הקובע מתי ניתן להתנגד לפרויקט פינוי־בינוי בלי להיחשף לתביעה מצד הדיירים האחרים — תביעה שמסתיימת כשהדייר הנתבע "בוחר" בין תשלום פיצוי בסכומי עתק לבין הסכמה לפרויקט. באופן לא מפתיע, כל הנתבעים בחרו באפשרות השנייה. אך האם בכל המקרים נבעה התנגדותם מ"סרבנות"?

סירוב לפינוי־בינוי הוא עניין מורכב. מצד אחד, הדיירים בבניין מקבלים הזדמנות לשפר את מצבם, להגדיל ולחדש את הדירה, לעבור מבניין ישן ומוזנח לבניין חדש וליהנות מסביבת מגורים מחודשת. מצד שני, פרויקטים כאלה כרוכים בשנים של חוסר ודאות, מעברים בין דירות, ומגורים בשכירות בין פינוי הדירה הישנה למעבר לדירה החדשה. לרוב, בסיום התהליך חוזרים הדיירים לדירות שעלות אחזקתן גבוהה במאות אחוזים ביחס לדירה הקודמת, בסביבה שעברה שינוי ניכר. באופן טבעי, תהליך כזה כרוך בקשיים ובחששות.

הקושי גדול במיוחד עבור אנשים עם מוגבלות, קשישים ואנשים החיים בעוני. החוק מכיר רק בחלק מקשיים אלה. למשל, אנשים עם מוגבלות שלא הוצע להם דיור חלופי המותאם למצבם לא ייתבעו אם יתנגדו לפרויקט. לאחר התיקון לחוק, גם קשישים שהיזם לא העמיד בפניהם כמה חלופות לבחירה לא חשופים לתביעת "סרבנות". לעומת זאת, לאנשים החיים בעוני, שעליהם מערימים הפרויקטים הללו קשיים רבים, עדיין לא קיים פתרון.

ביחס לקשישים נעשה מאמץ, במסגרת התיקון לחוק, לגלות יצירתיות בפתרונות. למשל, הורים קשישים שילדיהם בגרו ועזבו את הבית לעתים אינם זקוקים לדירה גדולה.

התארכות הפרויקט, מעבר ל"דירת ביניים" ומעבר בחזרה לדירה החדשה עלולים להיות למעלה מכוחם. פתרונות כמו מעבר לדירה קטנה וקבלת יתרת השווי בכסף, או מעבר מהדירה הישנה ישירות לדירה חדשה ללא תקופת ביניים של שכירות, יכולים לסייע להם מאוד. בחוק המתוקן, היזם יחויב להציע פתרונות כאלה לדייר הקשיש, ואם לא עשה כך, הקשיש יהיה מוגן מפני תביעה.

התיקון לחוק הוא צעד משמעותי בכיוון הנכון, אך נותרה עוד עבודה רבה. למשל, המועד שלפיו דייר מוגדר כקשיש הוא יום חתימת בעל דירה ראשון בבניין על עסקת פינוי־בינוי. אלא ששלב ההחתמות מתארך לרוב בכמה שנים לפחות, כך שדייר שלא ענה להגדרה בתחילת הדרך עלול להגיע לשלב מימוש הפרויקט כ"קשיש", מבלי להיות זכאי להטבות לקשישים.

אך הכשל העיקרי בתיקון שאושר הוא ההתעלמות ממצוקת הדיירים העניים. הדירות הישנות בבניינים נמוכים, בעלי 2–4 קומות, מתאפיינות בעלויות תחזוקה נמוכות המגיעות לכדי עשרות שקלים בודדים. ואולם בבניינים גבוהים, המחייבים לרוב מערכות יקרות כמו מעליות או חניון תת קרקעי, מגיעות עלויות אלה למאות שקלים בחודש — הרבה מעבר להישג ידם של אנשים שהכנסתם נותרה נמוכה. הם לא יוכלו לחזור ולהתגורר במתחם.

כך פורמים פרויקטים של פינוי־בינוי את רשת התמיכה הקהילתית: קשרי השכנות והעזרה ההדדית מתפרקים, והדיירים מתפזרים בין דירות שכורות ברחבי העיר. אלו שיכולים לחזור להתגורר במתחם צריכים להסתגל לסביבה החדשה, שהיא שונה מאוד מזאת שהכירו לפני כן.

לאחר חודשים ארוכים שבהם העלינו את הסוגיות האלה בדיוני הוועדות בכנסת, אפשר לפחות לומר שכבר אין צורך לשכנע את הבריות בחשיבותן. כבר ברור לכולם שתהליך פינוי־בינוי מביא בשורה משמעותית לחלק מהדיירים, ועבור אחרים הוא עלול להביא להידרדרות לכיוון חיים של עוני. התיקון הבא לחוק יהיה חייב להגן על עניים מהסכנה הזאת.