הודעה לעיתונות
30 במאי 2011
בניגוד לדברי ההסבר להצעת החוק, לפיהם חוק התכנון והבנייה התקף קובע הליכים לאישור תוכניות בנייה למגורים שאורכים למעלה משלוש שנים, הרי שבפועל מדובר בשמונה חודשים בלבד.
לטענת ‘במקום’, יש להעדיף טיפול שורש בבעיות שמונעות את יישום החוק התקף ואינן מאפשרות לעמוד בלוחות הזמנים הקבועים בו, על פני חקיקה חדשה.
‘במקום’ הגישה את הערותיה להצעת החוק, שמטרתה להקים ועדות לדיור לאומי – וד”לים (הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים). במסמך טוענת “במקום”, כי בניגוד לדברי ההסבר להצעת החוק, לפיהם “הליכי אישור תוכניות בנייה למגורים על פי החוק הקיים אורכים למעלה משלוש שנים”, הרי שבפועל מדובר בפחות משמונה חודשים. לאמיתו של דבר, לוחות הזמנים לאישור תוכניות למגורים הקבועים בהצעת החוק קצרים רק בחודש וחצי בהשוואה למצב הקיים לפי החוק התקף (חוק התכנון והבנייה התשכ”ה-1965).
לדברי ניר שלו, חוקר בעמותת ‘במקום’, “הגורם להתארכות הליכי אישורן של תוכניות אינו החוק התקף או לוחות הזמנים הקבועים בו, אלא סיבות חיצוניות לחוק, שבגינן מוסדות התכנון פועלים בניגוד להוראותיו ולמעשה מפרים אותו דרך קבע. לפיכך, הדרך הנכונה לטפל בבעיה אינה על ידי שינויי חקיקה והקמת מערכת תכנון מקבילה, אלא על ידי טיפול שורש בבעיות שמונעות את יישום הוראות החוק התקף, ככתבן וכלשונן, לרבות לעניין לוחות הזמנים שמוסדות התכנון מחויבים לעמוד בהן”.
עם זאת, לאור נחישותה של הממשלה לקדם את החוק החדש, מציעה “במקום” מספר תיקונים מהותיים, שיתרמו לאיזונו ויקטינו את הסיכונים הטמונים בו לאישור תוכניות בעייתיות, שעלולות לפגוע בציבור הרחב.
בכל הנוגע לתכניות לדיור לאומי (תד”ל), מציעה “במקום” להוסיף להגדרתן של תכניות אלו שורה של קריטריונים חברתיים באשר לצפיפות הבינוי ולגודלן של יחידות הדיור שייבנו בה. כך, ניתן יהיה להבטיח כי יחידות הדיור שיוקמו מכוח התד”לים אכן ייתנו מענה למצוקת הדיור בשכבות הביניים והמעמד הנמוך, ולא ינוצלו לבנייה עבור העשירונים העליונים.
עוד נכתב בהערות שהעבירה עמותת “במקום”, כי במסגרת התוכניות שהצעת החוק נועדה לקדם, חובה להבטיח את הצרכים הציבוריים והתשתיות הפיזיות החיוניות. הקמת שכונות מגורים בנות מאות יחידות דיור, ללא מבני ציבור, שטחים ציבוריים פתוחים, תשתית נאותה של דרכים, תיעול, מערכת לטיפול בשפכים וכדומה, תפגע בתושבי השכונה, בתושבי שכונות גובלות, באיכות הסביבה ובציבור הרחב. למרות זאת, לפי הצעת החוק, התד”ל צריכה לכלול התייחסות לצרכים הציבוריים, אך אינה חייבת לכלול פתרונות שיבטיחו אותם ואת התשתיות הפיזיות הנחוצות. על כן מציעה “במקום” לשנות את הניסוח המופיע בהצעת החוק, באופן שייקבע כי הוד”ל לא תורשה לאשר להפקדה או למתן תוקף תוכנית, אלא אם במסגרתה ניתן מענה לכל הצרכים הציבוריים ולכל התשתיות הפיזיות הנדרשות.
הצעת החוק אינה מאפשרת הליכי ערר כלשהם על החלטותיה של הוד”ל. זאת, בניגוד לחוק התקף, אשר יצר מנגנון עררים פנימי, שחשיבותו רבה בכל הנוגע להגברת אמינותה של מערכת התכנון בציבור הרחב, צמצום טעויות תכנוניות ומניעת הצפה של בתי המשפט בעתירות מינהליות נגד החלטותיהם של מוסדות התכנון. בהערותיה מציעה “במקום” להתיר את אפשרות הערר, שכן אפשרות זו לא תפגע פגיעה משמעותית בקיצור לוחות הזמנים, ויתרה מזו, היא אף עשויה למנוע עיכובים נוספים ולא הכרחיים, כמו עתירות מינהליות לבית המשפט.
בנוסף, בהצעת החוק אין התניה כלשהי לגבי הרכב ועדת המשנה לדיור לאומי של המועצה הארצית, למעט הקביעה כי בין שבעת חבריה יהיו נציג ראש הממשלה ונציג משרד הפנים. כתוצאה מכך, ייתכן מצב, שבו כל חברי הוועדה ייצגו רק משרדי ממשלה, שיש להם אינטרס מובנה בקידום תד”לים, בלי מתן ביטוי להשקפות ולאינטרסים אחרים. לטענת “במקום”, הרכב מגוון של מוסדות התכנון חשוב, בין היתר, משום שהוא מאפשר מגוון של דעות, המבטיחים החלטות תכנוניות נכונות יותר. על כן, מציעה “במקום” כי הוועדה תכלול, בהגדרה, גם את נציג ארגון הגג של גופי שמירת איכות הסביבה וכן נציג של הארגונים המקצועיים בתחומי התכנון והבנייה.
סעיף 27 להצעת החוק קובע כי ראש הממשלה יהיה ממונה על ביצוע החוק, וזאת בניגוד לחוק התקף ולהצעת חוק התכנון והבנייה הנמצאת בימים אלה בדיונים בכנסת, אשר לפיהם השר האחראי הוא שר הפנים. הכוונה המגולמת בהצעת החוק – ליצור מערכת תכנון מקבילה שבאחריות משרד רה”מ ואשר אינה כפופה, למעט במקרים חריגים, למערכת התכנון הראשית שבאחריות משרד הפנים – אינה ראויה, ואף טומנת בחובה סיכון משמעותי. כוונה זאת כמוה כהבעת אי-אמון במערכת התכנון הכפופה למשרד הפנים, והיא מערערת את האיזונים הנכונים בין משרדי הממשלה השונים בשדה התכנון המרחבי. לפיכך, יש לקבוע שהשר הממונה על ביצוע החוק יהיה שר הפנים.
כמו כן, קובעת הצעת החוק לוחות זמנים קצרים ביותר למתן החלטה בהתנגדויות לתד”ל, לפיהם תיאלץ הוד”ל להכריע בהתנגדויות ולהחליט אם לאשר תד”ל או לא בתוך 14 ימי עבודה ממועד שמיעת ההתנגדויות. לוח זמנים זה אינו ריאלי, שכן, במקרה, לדוגמא, שלתכנית יוגשו עשרות רבות ואף מאות התנגדויות, מטבע הדברים יידרש לוד”ל זמן ארוך יותר כדי להגיע להחלטה מושכלת בעניינן. לפיכך, כדי למנוע, בין היתר, מצב שבמסגרתו תיאלץ הוד”ל לתת החלטה חפוזה, בלי לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, יש לשנות את לוח הזמנים ולהאריכו לתקופה של 30 יום, אשר ניתנת להארכה, במקרים חריגים, ב-15 ימי עבודה נוספים.
