English | العربية

אס-סוואחרה – כרטיס שכונה

יוני 2014

רקע על השכונה

שכונת אס-סוואחרה פרוסה על פני שטח נרחב, המשתרע משכונת ג’בל אל-מוכבר שבמערב, ועד הגבול המוניציפאלי של ירושלים העובר במזרח. בצפון גובלת השכונה בוואדי קדום ובדרום בשכונת אום ליסון. אזורי המגורים פזורים על פני מספר שלוחות, הגולשות מזרחה מג’בל אל-מוכבר (הידוע גם כרכס ארמון הנציב), וביניהן ואדיות רחבים. בוואדיות קיימת חקלאות פעילה, הכוללת בעיקר מטעים של עצי פרי. השלוחות משתפלות ומסתיימות באפיק ואדי אנ-נאר (נחל הקדרון), העובר מצפון לדרום, בשליש המזרחי של השכונה.

מקורם של תושבי השכונה בשבט הבדואי אס-סוואחרה, אשר בראשית המאה ה- 20 קבע את מושבו משני צדיו של ואדי אנ-נאר. תחילה הייתה ההתיישבות עונתית, במערות טבעיות שהיו במקום, ועם הזמן ביססו אנשי השבט את ישיבתם ובנו במקום את בתיהם. הגדה המזרחית של ואדי אנ-נאר מכונה אס-סוואחרה אש-שרקייה (המזרחית), ואילו הגדה המערבית נקראת אס-סוואחרה אל-ע’רבייה (המערבית). לאחר מלחמת 1967 נכלל רוב השטח של אס-סוואחרה אל-ע’רבייה בתחום העיר ירושלים, ואילו שטחי אס-סוואחרה אש-שרקייה נותרו מחוץ לגבול המוניציפלי החדש.

השכונה מוגדרת בתוכניות כ”כפר בתוך עיר”, ובהתאם נקבעו בה שטחים פתוחים נרחבים וזכויות בניה מועטות, המתאימות לאזורים כפריים. המבנה הטופוגראפי ואופן ההתיישבות, לפיו משפחות נפרדות מתיישבות על-גבי שלוחות נבדלות, יצרו שכונה ללא מרכז ברור. בפועל, השכונה בנויה משבע שכונות משנה הקרויות על שמן של המשפחות המורחבות היושבות בהן. באין מרכז היסטורי מוגדר, התפתח מרכז לא רשמי, לאורך הרחוב הראשי של חי אל-מדארס (שכונת בתי הספר), בו מרוכזים בתי הספר. תושבי אס-סוואחרה המעונינים לשמר את מבנה שכונתם, נאבקים למען הכרה בסיסית של הרשויות במצב הקיים.

תכנון בשטח ה”ירוק” הגדול

השטח הגדול המיועד כשטח נוף פתוח, המצוי בין הכביש האמריקאי לכביש הטבעת המזרחי, משתרע על פני כ- 1500 דונם. במהלך השנים נבנו בשטח עשרות בתים, ללא תכנון וללא היתרי בנייה, אולם השטח ברובו נותר פנוי. בעקבות הבניה הספונטנית הזו חולקו צווי הריסה, נפתחו תיקים בבתי משפט, נגבו קנסות ובחלק מהמקרים נהרסו בתים בפועל. תושבים שניסו למנוע את הריסת ביתם פעלו לשינוי ייעוד הקרקע שבבעלותם, והגישו תוכניות נקודתיות פרטיות. בשלבים שונים של מסלול התכנון והאישור היו בשטח כ- 30 תוכניות כאלה. ואולם, במחצית שנות ה- 2000 תנופת התכנון וההסדרה הוקפאה באחת, כשמוסדות התכנון קבעו כי השטח ייכלל כהרחבה לשכונה בתוכנית המתאר ירושלים 2000 (הממתינה להפקדה משנת 2009), וכי יש לערוך תוכנית כללית עבור כל השטח לפני שיאושרו תוכניות פרטיות נקודתיות נוספות.

כידוע, התכנון הכולל אינו יכול להיעשות על ידי בעלי הקרקע הפרטיים, ומוסדות התכנון לא מיהרו לערוך תוכנית זו. רק שנתיים לאחר הקפאת התוכניות הנקודתיות נבחר מתכנן והתקציב שהוקצה למיזם היה מצומצם ובלתי מספיק. למרות שתכולת השטח מגיעה לכ- 5000 יח”ד (לפי הערכה מקצועית שנעשתה ביוזמת תושבים), נדרש המתכנן לאפשר בנייה של 2500 יח”ד בלבד, מספר שירד מאוחר יותר ל- 1500. עובדות אלו לא מנעו מהעירייה לסמן את הפרויקט כפרויקט דגל, ולהזכיר אותו כשביקשה להוכיח כי היא עושה די לפיתוח השכונות הפלסטיניות של ירושלים המזרחית.

בפועל, אדריכל התוכנית פעל לקידום התוכנית, באמצעים הדלים שהעמידו לרשותו, ואף הגיש אותה לדיון בוועדה המקומית לתכנון ובניה. חברי מועצת העיר (המרכיבים את הוועדה), שברובם מעוניינים לצמצם את פיתוח השכונות הפלסטיניות, התכוונו להתנגד לתוכנית למרות שזו מקודמת על ידי העירייה שבראשה הם יושבים. כדי להימנע מדחייה מבישה של התוכנית הוחלט בעירייה לא להעלותה להצבעה, והתוכנית נותרה בשלבים ראשוניים בלבד. לאחרונה שוחררו שתי תוכניות פרטיות מהקפאה שנמשכה מספר שנים, והותר להמשיך לקדמן. בנוסף, בעקבות הליכים משפטיים, נקבע שהתוכנית הכוללת תובא לדיון בוועדה המחוזית בקרוב.

מידע נוסף: