ההתיישבות הערבית בתקופה העות’מאנית באזור הגליל כללה דגם של חוות חקלאיות בהן התגוררה משפחה בודדת אחת אשר סיפקה לעצמה את הצרכים הכלכליים שלה באמצעות גידולי שדה וראיית צאן. התפתחותן של חוות אלה למוקדים של משפחה מורחבת עם מספר משקי בית היה תלוי באפשרות לפרנס את כלל הנפשות המתגוררות במקום. הבנייה הייתה צנועה באופייה וכללה בתי אבן בודדים בני חדר אחד או שניים לכל היותר, ללא דרכי גישה או תשתיות כלשהן.
דגם התיישבות של חוות חקלאיות אפיין גם את האוכלוסייה הבדואית כשאר זאת החלה להתיישב דרך קבע באזור הגליל בתחילת המאה ה-20, תהליך אשר הואץ בזמן המנדט הבריטי. השבטים השונים התיישבו במרחב מוגדר ונבדל משבטים אחרים בהתאם למבנה של משפחות מורחבות. באופן טבעי, גודל השבט הכתיב את פריסת ההתיישבות שלו מבחינה מרחבית ושבטים גדולים במיוחד אף התיישבו במספר אזורים מרוחקים אחד מהשני. כוח המשיכה של האזור עליו הוקמו החוות המשפחתיות לעומת מקומות אחרים, ובעיקר יכולתם של בני המשפחה להתפרנס מעבודת האדמה ולקלוט אנשים חדשים, תרמו להתבססות החווה המקורית מבחינה כלכלית וחברתית. אודות לכך הן הפכו לנקודות יישוב קטנות והקהילה שהתגוררה במקום יכלה להחזיק מעמד מדור לדור לאורך שנים רבות.
לאחר הקמת המדינה נותרו באזור הצפון נקודות יישוב קטנות רבות אשר לא קיבלו הכרה או מעמד כלשהו. נגישות לקויה, קשיי פרנסה, העדר תשתיות, וכמובן גם חוסר האפשרות לבנות בתים חדשים לפי חוק, גרמו לכך שחלק מהתושבים נטשו את החוות המשפחתיות ולאט לאט עברו להתגורר ביישובים סמוכים גדולים יותר.
אודות למאבקים שהתנהלו לאורך השנים חלק מנקודות יישוב אלה זכו להכרה והסדרה תכנונית, אך עדיין ישנם מעל 30 נקודות התיישבות מגבול הצפון ועד למרכז הארץ בהן מתגוררת אוכלוסייה ערבית, רובה בדואית, שאינן מוכרות על ידי המדינה ולכן אינן מוסדרות מבחינה תכנונית. נקודת התיישבות אלה מורכבות בדרך כלל ממספר בתי אבן ישנים, שריד מתחילת ההתיישבות במקום, ולצדם שלל צריפים ופחונים ללא היתר בניה המספקים את צרכי המגורים של התושבים ומחסה לבעלי חיים. בהיעדר היתר בנייה לא ניתן לשפץ את הבתים המטים ליפול, ובהעדר הכרה כלל אין בבתים אלה חיבור למים זורמים, לביוב או לרשת החשמל.
משפחות רבות מתגוררות בנקודות התיישבות לא מוסדרות אשר במקום בו אבות אבותיהם רכשו קרקעות לצרכי פרנסתם והקימו את בתיהם. התיישבות זאת התפתחה באופן הדרגתי, ללא תכנון או אישור של הרשויות, והיא תוצאה של מסע מחיי נוודות לישיבת קבע שהתרחש לפני כמאה שנים. נקודות ההתיישבות הלא מוסדרות נמצאות בעיקר בגליל, אך ניתן למצוא חלק מהן גם באזור ואדי עארה ובמרכז הארץ. רובן מונות עשרות בודדות של תושבים שמשתייכים לאותה משפחה מורחבת, ובסך הכול מדובר ב-3,500 עד 4,000 אזרחי המדינה שחיים במקום חסר מעמד וכתובת ולכן הם אזרחים ללא מען. חלק מהם מתגוררים ליד יישובים מוכרים, מוסדרים ומטופחים, אך מחוצה להם. ליד, אבל בחוץ.
