אבלים ועצובים על מותו בטרם עת של חברנו היקר ניר שלו. ניר עבד בבמקום בשנים 2018-2006.
חכם, יסודי, סקרן, שוחר צדק ונחבא אל הכלים, כך הכרנו את ניר. מומחה לתכנון שמעולם לא למד תכנון. מומחה למשפט שמעולם לא למד משפטים. תחקירן מעולה שלא הוציא תואר באף אחד מהנושאים הרלוונטיים. ואנחנו האדריכלים והמתכננים של במקום, מצויידים בתארים, תמיד רצינו לשמוע את דעתו שהייתה מלומדת, מדוייקת ומנוסחת היטב.
ניר התקומם בכל מאודו כנגד עוולות, וצלל לעומקה של כל סוגיה בעזרת כישרונותיו הרבים והידע העצום שלו. הערכנו מאוד את עבודתו, וידענו שכל מסמך שהוא יהיה שותף בכתיבתו יהיה יצירת מופת קטנה. העברית שלו הייתה מושלמת, טיעוניו מבריקים, מעמיקים ומבוססים על ידע נרחב בכל כך הרבה תחומים – תכנון, משפטים, כלכלה, איכות סביבה, מנהל ציבורי, סטטיסטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה… כשהלכנו יחד להתייצב בפני ועדות התכנון, ידענו תמיד שאין מומחה ממנו לכל סוגיה שתעלה. ניר שאף לשפר את העולם, ועשה זאת בדרכו הייחודית ומעוררת ההשראה. עבודתו העניקה ידע, כלים והבנה לאנשים ונשים עמם עבדנו, שהרגישו חסרי אונים מול שרירות ליבן של הרשויות. רבות מן ההמלצות, ההתנגדויות, ניירות העמדה וחוות הדעת שהגשנו ביחד נדחו, ורק מעטות יושמו. אבל תמיד ידענו שאלו הם כישלונות מפוארים, המעידים יותר מכל על מגבלותיה של המערכת.
מניר למדנו שכדי לדעת דברים אין צורך בתואר אלא באהבה ובמסירות. באהבה ובמסירות עושים דברים בדרך הנכונה בהשקעה ובלי להרפות עד שהתמונה הרחבה נחשפת. פעם, במועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי, סרבו לתת לניר להציג התנגדות שכתב כי הוא לא מתכנן ו’לא מצוי בשפת המתכננים’. התעקשנו והוא הציג. בסופו של דבר ההצגה המרשימה והמדויקת גרמה לנוכחים למחוא לניר כפיים. ניר לא היה זקוק לכפיים, הוא בכלל העדיף ואף עודד את התושבים הפלסטינים לדבר באומץ לב מול ועדת התכנון שכולה אנשי צבא.
ניר קרא עיתונים בהתעמקות יתרה, הוא לא העביר את הזמן עם העיתון. העיתון היה עבודה. מודעה קטנה בעיתון, עוררה את סקרנותו והוא מיד שלח את עצמו לתחקיר עומק. תחקיר שהוביל בהמשך למחקר, להתנגדות או לעתירה. פעמים רבות כתב בשם במקום ופעמים אחרות הלך קדימה בעצמו ולפעמים גם יצר תקדימים.
ניר היה הגון כלפי אדם וסביבה, הוא שאף לצמצם את עצמו ואת טביעת החותם שלו בעולם עוד הרבה לפני שהמושג הזה אומץ על ידי אנשי הסביבה והאקולוגיה. הוא היה חבר שידע לנחם כשצריך, התעניין בשלומנו גם כשלא הרגיש טוב בעצמו, הופתע כשבאנו לנחם אותו על מות אביו ואחר כך על מות אמו. ההפתעה שלו הפתיעה אותנו, שהרי ראינו בו חבר ובאנו לנחם בטבעיות. אך הוא, שכאמור צימצם עצמו בעולם, לא יכול היה לשער עד כמה הוא יקר לנו.
כשביקרנו את ניר הוא ליווה אותנו לחצר כדי שנראה את העץ שאהב ולכביש היכן שהאכיל חתולים. חתולים רבים חיכו לו. הם ידעו בדיוק מתי האוכל יגיע. ניר הכיר אותם אישית, ידע לתאר את האופי של כל חתול וחתולה. הוא העדיף אחד על כולן. אבל הוא היה רגיש גם כלפי אנשים. היה מקפיד במיוחד שלא לבנות ציפיות גבוהות אצל אלה שאיתם עבדנו, ולא לזרוק הבטחות, הוא לא רצה שיתאכזבו. הוא הקפיד לדבר ישר ולעניין ולאסוף מהשטח מידע מדויק, ואז היה חוזר ובודק, שואל בדרך אחת ושואל שוב בניסוח אחר, הכל כדי לבנות טיעונים חזקים ומוצדקים.
ניר היה איש סגור מאוד, אבל מי שהצליח להתקרב אליו ידע את עומק הרגשות. כשהצטער על מות החתול נייל ואחר כך כשהתאבל על מות אימו, אחדים מאיתנו נחשפו לעוצמות האהבה שלו כלפיהם. בשנתיים האחרונות ניר חסר לנו מאוד בבמקום. הוא סירב להצעות לחזור לעבוד איתנו כחבר צוות, אך הוא המשיך ללוות אותנו עד ימיו האחרונים. המשכנו להתייעץ איתו ולקבל את דעתו הנבונה. ניר הלך מאיתנו היום. היום איבדנו חבר ושותף לדרך. אבל לא רק אנחנו איבדנו אותו. העולם כולו חסר היום. האובדן של ניר אובדן גדול לאנושות במקום בו חסרה אנושיות.
