אתר סלונה, 11.11.2012
הכלואים בסהרונים אינם יכולים להיפגש עם מבקרים או לתקשר החוצה. כרטיסי הסים של הסלולארים נלקחים מהעצורים עם כליאתם. אסתי סגל הגיעה עד שערי מתקני הכליאה לפליטים המעונים ולא נתנו לה להיכנס.
היו אלו שעות בוקר מאוחרות, ואנחנו, קבוצה של עיתונאים ובלוגרים יצאנו מהאוטובוס הממוזג שחנה בצד הכביש מאי שם לשום מקום, כדי להשקיף על מחנה הכליאה לפליטים בנחל רביב, אחד מארבעת מחנות המעצר שהוקמו בנגב. לפני שהספקנו להתרשם מהשממה ומהגדרות, כבר הכה בנו החום הנורא. ללא עץ, ללא קפל קרקע להסתתר בו, ללא צל.
עמדנו מעבר לכביש. מרחק של כ-300 מטר משער המחנה הנעול. להיכנס לא יכולנו. רק להתרשם מרחוק. מדינת ישראל לא מאפשרת לארגוני זכויות אדם, נציגי או”מ או סתם אזרחים להיכנס – איש מהם לא היה בפנים כדי לספר מה קורה שם. רק שמועות ועדויות מעטות של פליטים ספורים ששוחררו ממחנה סהרונים. אחד מאיתנו טיפס על גבעה מרוחקת, מצלמה בידו ותקווה בליבו להצליח להשיג מראה ברור יותר של המחנה הנטוש.
כן, מסתבר שמתקן נחל רביב שהוקם ע”י המדינה עומד נטוש כרגע – סיפר לנו עדי פורטוגז מהמועצה המקומית רמת הנגב שהקימה את מתקן הכליאה “שדות”: “דעות אישיות בצד, אבל ברגע שלקחנו על עצמנו לבנות את מתקן הכליאה היה חשוב לנו שיהיו בו התנאים הראויים לבני אדם”. כי באוקטובר 2010, עפ”י הוראת ממשלה, וכשנתיים לפני שחוק המסתננים הועבר בכנסת, כבר הוציאה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה הוראה שנקראת “תמ”א 46- מתקן כליאה למבקשי מקלט”.
כנהוג במחוזותינו גם כאן לא היה קשר בין התוכנית המקורית לביצוע. המועצה המקומית רמת הנגב קיבלה את הקמת מתקן “שדות”, את התכנון העבירה לאדריכל לייטסדורף, התעקשה שיהיו במקום השירותים הקהילתיים הראויים (מקום לבית ספר, מרפאה וכו’), התחילה וכמעט סיימה את הבנייה, ואז גילתה לפני כמה חודשים, שמתחת לאפה המדינה מקימה את מחנה המעצר בנחל רביב. המועצה, יחד עם עמותת “במקום” העבירו את השגותיהם על התכנית. בעיקר על תנאי הכליאה שמנוגדים לסטנדרטים הבינלאומיים (למשל: במקום שטח של 6.4 מ’ לאסיר – רק 3 מ’) וגם על העובדה שהתוכנית קודמה בהליך פגום , אלא שב-16.10.12 המועצה אישרה את תכנית מתקן הכליאה .
