מאמר דעה, יולי 2017
אדר’ אפרת כהן-בר
רוחות המחאה החברתית שנשבו ברחובות הערים בישראל בקיץ 2011 הצטננו באוויר המזגנים של משרדי הממשלה וחדרי ועדות הכנסת. הקולות המגוונים שקראו לשינוי ולמהפכה עוּדְנוּ והיו לשיח על סעיפי תקציב וניסוחים של תכניות מימון וחוקים חדשים הצצים חדשות לבקרים. הסוקרים במאהלים דרשו דיור בהישג יד ומוסדות המדינה תרגמו זאת בטעות למחסור בדיור. מה שבכל זאת נשאר מהחידוש שהביא קיץ 2011 ניתן לתמצות במילה ‘בהילות’. מדינת ישראל נכנסה לעידן הבהילות – בהילות לפתור את מצוקת הדיור ואת יוקר המחייה שהמגורים הם מרכיב מרכזי בו.
אך סוגיות מורכבות כמו ‘דיור לכל במחיר הוגן’ אינן ניתנות לפתרון בבהילות. נהפוך הוא, כדי לפתור בעיות שהלכו והתעצמו במהלך מספר עשורים, יש צורך בשיקול דעת מעמיק. ראשית יש להבין אם בכלל קיים מחסור בדירות ואם קיים אזי מה היקפו האמתי (לפי קבינט הדיור חסרות 135 אלף דירות ואילו על-פי בנק ישראל המחסור נמוך הרבה יותר ועומד על כ-40 אלף דירות). יש לדון על יוקר הדיור בנפרד משאלת המחסור (התיאורטי?) בדירות. וחשוב מכל, צריך להפריד בין אותו מחסור ארצי בדירות לבין שיקום וחידוש מרכזי ערים ספציפיות – כלומר, יש להגדיר את עומקה של בעיית הדיור הארצית ולהציע לה פתרונות, ובמקביל יש לעודד תהליכי התחדשות עירונית מתוך התמקדות בטובת הערים עצמן וטובת האוכלוסייה הוותיקה המתגוררת בהן.
אך בעידן הבהילות דבר מכל זה לא נעשה. מדינת ישראל יצאה למרוץ לבניית אלפי יחידות דיור, כשעל הדרך פרקה את משרד הפנים מתפקידיו המסורתיים והרכיבה משרד אוצר חדש ומוגדל. באותה רוח הקימה ועדות לתכנון בהול (וד”ל, ותמ”ל) על חשבון האפשרות לקיים תכנון שקול. היא מסמנת מתחמים עצומים במרכזי הערים כמתחמים להתחדשות עירונית, אך לא מספקת לערים כלים ראויים ליישם זאת (ולא, הסכמי הגג הם לא התשובה כאן, אלא חלק מהבעיה, כי הסכמי הגג מציעים השקעות עצומות של המדינה בתמורה לפיתוח יתר בלי בדיקת צרכים ובלי בחינת היכולת של אותן ערים לשאת את אותו גידול מהיר). ובמקביל, במהלך סותר ומכשיל, מפשירה המדינה כמות מוגזמת של קרקעות לשם בניית שכונות לוויין חדשות לצד אותן ערים הזקוקות להתחדשות מבפנים.
אז רבים עוסקים עכשיו בהיבטים השונים של הבהלה לדירה והתוצאה היא פיוז’ן מקומי – רשות חדשה להתחדשות עירונית שקמה בימים אלה ממש, מינהלות להתחדשות עירונית קמות בערים השונות, תמ”א 38 בשלל מסלולים, פינוי-בינוי גם בשלל מסלולים, קרקע משלימה עם סוגיות חוקיות לא סגורות, חוקים חדשים ומחודשים – חוק דייר סרבן, חוק המארגנים (מאכערים) דיור-בהישג-יד, מחיר-למשתכן, שכירות-לטווח-ארוך, דיור-ציבורי ועוד. ובתוך כל זה את מי שכחו? כמובן, את האנשים עצמם, את התושבים. את הדייר המבוגר שכסף אין לו אבל שכנים שאיתם הוא יכול לדבר ולהעביר בנעימים את שעות הפנאי המרובות דווקא יש; את הזוג הצעיר שגר ליד הסבתא המסייעת בטיפול בילדים; את שוכרי הדירות המתגוררים כבר שנים רבות בשכונה וכל חייהם נסובים סביבה. ודווקא את כל האנשים האלה היוזמות הבהולות עלולות להזניח. כי בעצם התושבים המוחלשים והבתים שלהם, הפכו בתוך הסיפור הזה לכלי משחק בידי קובעי המדיניות – כלי משחק שניתן להזיז כדי לפנות מקום למישהו אחר.
