נייר עמדה
במדינת ישראל קיימת אפליה מתמשכת רבת שנים בכל הנוגע למימוש זכויותיהם של אזרחי מדינת ישראל הערבים, בכל הנוגע לתכנון ופיתוח ביישוביהם, לעומת היישובים במגזר היהודי. האחריות המוטלת על רשויות המדינה לדאוג לרווחתם של תושביה בתחום התכנון, אספקת תשתיות, שירותים ודיור הולם, לא מולאה עד כה, והגיעה העת לדאוג לכך שהמדינה תישא באחריות זו כלפי כלל אזרחיה.
מעורבות המדינה חיונית לשם תכנון היישובים הערביים, הסדרת תשתיות ושירותים ויצירת דיור הולם עבור תושביהם. יחד עם זאת, חיוני להגדיר את דפוסי המעורבות ולהימנע מחזרה על שגיאות שעשתה המדינה במגזר היהודי. כן עולות מספר שאלות מפתח שיש לדון בהן, ברמה העקרונית, ומתוכן מוצע לגבש קווי מדיניות קונקרטיים, שניתן יהיה לפעול לקידומם בשלב הבא.
רקע
היישובים הערביים בישראל עברו במשך השנים תהליכים של מעבר ממרקם כפרי מובהק למרקם אורבני צפוף. ביישובים רבים לא לווה תהליך זה במהלכים תכנוניים המאפשרים ראייה כוללת, ולא בתהליך של התאמת מערך התשתיות להתפתחות העירונית. בניגוד ליישובים יהודיים, בהם הייתה מעורבות של המדינה בתכנון הכולל ובתכנון המפורט של מרכזי היישובים ושל שכונות המגורים, נדרשו היישובים הערביים להתמודד עם ההתפתחות האורבנית ללא יד מכוונת, וללא מתן אלטרנטיבות לפיתוח בפריפריה של גרעיני היישובים.
תהליך זה הביא רבים מן היישובים הערביים למצב בו מרכזי היישובים נעדרים תשתיות ההולמות את הצרכים, וקיים מחסור בפתרונות דיור לשכבות שונות באוכלוסייה, שאינן מוצאות מענה לצרכיהן בשוק הפרטי. הבעלות על הקרקע במרכזי היישובים הערביים הינה רובה ככולה פרטית. עובדה זו משפיעה על דפוסי הפיתוח, בכך שהוא נעשה בתהליך מסורתי של פרצלציה חוזרת ונשנית עם השנים, על פי צרכי בעלי הקרקע וכוחות השוק. היעדר יוזמה וראייה מרכזיים בתהליך מביא למצב שבו הפיתוח הינו, לעתים קרובות, אטי וממושך יותר, וכן לא נוצרים התנאים לפיתוח הנכון של התשתיות והשירותים הציבוריים הנדרשים. בנושא המגורים, תהליך זה מכתיב דפוסי בינוי מסוימים, אשר אינם הולמים אולי את צרכי כלל האוכלוסייה, וכאמור, ישנם מגזרים באוכלוסייה שאינם מוצאים פתרון הולם לצרכי המגורים שלהם.
הגדרת הנושא
“בנייה ביוזמה ציבורית” הינה מושג עמום העשוי להתפרש בכמה אופנים: האם תפקיד המדינה ליזום ולבצע את הליכי התכנון ביישובים הערביים? האם תפקידה להקצות קרקעות, להקצות משאבים לפיתוח? לדאוג לביצוע הדרכים, התשתיות ומבני הציבור? לדאוג לסבסוד המגורים או לזכאויות שיינתנו לתושבים? האם “כל התשובות נכונות”, או שמא ניתן או רצוי ליצור מודל שיבטיח רק חלק מן הפונקציות הללו?
ברמה העקרונית, עולה הדילמה בין הצורך במעורבות המדינה, מצד אחד, והחשש ממעורבות יתר, מצד שני. ברמה המעשית, יש לבדוק האם אכן קיימת קרקע מדינה, שניתנת (עקרונית) להקצאה ביישובים ערביים או בסמוך להם; האם ניתן לחשוב על הסדר שיכלול יוזמה ציבורית ברמת התכנון והמשאבים, שיבוצע על קרקע פרטית.
עמדתנו היא כי כבסיס, יש לפעול לכך שהמדינה תכין תכניות מתאר ליישובים ערביים, תכניות המגובות בתכנון מפורט של כל התשתיות הנדרשות, ותדאג לביצוע הדרכים, התשתיות ומבני הציבור על ידי חברה מבצעת. מכאן, נדרשת גם הקמתה של חברה לפיתוח האוכלוסייה הערבית. בהקשר זה יש לשקול את הצורך בהעברת התקציבים באמצעות הרשויות המקומיות, העלולות להשתמש בו למטרות אחרות. כן יש לפעול להרחבת תחום השיפוט המוניציפלי ליישובים ערביים, תוך סיפוח מקסימלי של אדמות המדינה.
מנגנונים להקצאת משאבים
יש לקדם הפעלת מנגנוני זכאות וסבסוד למגזר הערבי, מקבילים ושווים מהותית למנגנונים הניתנים כיום למגזר היהודי, הן בעצם מתן הזכאות והסבסוד, והן ברמת הזכאות וגובה הסכומים, בכלל זה: מתן משכנתאות לזכאים, סבסוד עלויות הקרקע ועלויות הפיתוח. יש לבחון את מעמדן של הרשויות המקומיות, כגורם אליו רצוי/בלתי רצוי לנווט משאבים, מבחינה עקרונית ומעשית.
התאמת התכנון לאופי הייחודי של יישובים ערביים
לאור האפיונים התרבותיים, הסוציולוגיים והדמוגרפיים הייחודיים למגזר הערבי, יש להתאים – ברמת התכנון והביצוע – את אופן הבנייה לאוכלוסייה ומאפייניה. מאפיינים אלו ישתנו בהתאם למיקומו של היישוב ותושביו בסקאלה שבין מסורת למודרנה, ובהתאם למאפיינים סוציו-אקונומיים, ולכן נראה כי יש לחשוב ולהציע מספר מודלים סגנוניים. מאפייני הבינוי צריכים לקחת בחשבון היבטים של מסורת ותרבות, ושל מסגרות המשפחה המורחבת, אשר להם השפעה על אורח החיים ומערכות הקשרים בחברה הערבית. מכל מקום, יש לדאוג להיצע רחב של סוגי בנייה פוטנציאליים, ולא להסתפק בפתרון אחד לכלל האוכלוסייה.
בדיקת אלטרנטיבות אחרות
האם אכן מוסכם כי ייזום בנייה ציבורית הוא התהליך הטוב ביותר והנכון ביותר שיש לקדם? האם נשקלה או נשללה האופציה של התפתחות אורבנית טבעית, שתביא בסופו של תהליך לרמת ציפוף גבוהה? האם נשקלו דרכים אחרות להתחדשות אורבנית? יש לבחון אופציות אלו לאור החשש לפגיעה במרקם האורבני, אם תהיה השקעה בבנייה בפריפריה (המאפיינת בנייה ביוזמה ציבורית). כאמור, מגוון הפתרונות מותנה ראשית לכל בהרחבת תחום השיפוט המוניציפלי ליישובים ערביים.
קידום הנושא ברמה הטקטית
יש לדון בנקודות המבט של שתי השחקניות העיקריות ב”משחק”: המדינה והאוכלוסייה. באיזו מידה ניתן ליצור נכונות מצד המדינה להירתם לפרויקט מסוג זה, ברמת הרעיון והביצוע? בכלל זה יש להביא בחשבון עמדות גופים שונים בתוך הממסד (רשויות תכנון, משרדי הממשלה השונים, שרים/ח”כים ועוד). ומצד שני, באיזו מידה קיימת פתיחות ונכונות מצד האוכלוסייה לקדם את הפרוייקט? כיצד ניתן לבדוק נכונות זו? האם יש לעשות מאמצים “לשווק” את הרעיון לציבור, ורק אז לבחון את מידת ההיענות הציבורית? כיצד ניתן לגשר על פערים שבין הרצוי למצוי? ועוד.
לסיכום, אפליה רבת שנים, אפיונים חברתיים ותרבותיים ייחודיים ושיקולים תכנוניים מצביעים על הצורך בהתוויית מודל לבנייה ביוזמה ציבורית במגזר הערבי, שיהיה אמנם שוויוני מבחינת רמת הקצאת משאבי המדינה ביחס לאוכלוסייה היהודית, אולם יהיה שונה באפיוניו מן הסטנדרט המקובל כיום בבנייה ביוזמה ציבורית במגזר היהודי.
עצם העלאת הדילמות והשאלות שפורטו לעיל, תוך הנחה כי קיימות רבות אחרות, מצביע על הצורך בהצעת מודל ייחודי של בנייה ציבורית במגזר הערבי. נראה לנו כי ראשית, יש לערוך דיון עקרוני בסוגיות אלו ואחרות, ולאחר גיבוש מובנה של המודל, ניתן יהיה לפעול לקידום הנושא ברמת המדיניות.
