הארץ, אסתר זנדברג 24.07.2013
“יש מקום לכולם” היא הכותרת המבטיחה לעבודת הגמר של יקטרינה (קטי) אלכסנדרוב, בוגרת טרייה במחלקה לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל בירושלים. העבודה, שמוצגת במסגרת תערוכת סוף השנה, מציעה דגם לתכנון ההתיישבות הבדואית בנגב המבוסס על אופייה ותרבותה של החברה המקומית. היא מגבשת כלים מעוררי השראה לפיתוח עצמי בתוך הקהילה הבדואית ללא כל ניסיון “להלביש” עליה מתכונת התפתחות “מערבית” כפויה, הזרה למסורתה, וגם ללא רומנטיקה אוריינטלית.
להבדיל מתוכניות ממשלתיות לסוגיהן ובכללן מתווה פראוור־בגין, “יש מקום לכולם” הוא מתווה לפיתוח הכפרים במקומותיהם הנוכחיים, ללא הרס, פינוי ועיור כפוי, ללא פגיעה במרקם מרחבי וחברתי. הפרויקט נעשה בסטודיו “הי דרומה” במסגרת יחידת המחקר “עיר מדינה” במחלקה בהנחיית האדריכלים יובל יסקי, מתניה ז”ק ועידו גינת, והוא אחד מקבוצת עבודות בסטודיו המתמקדות באזור צפון הנגב, בשימת דגש על תכנון לאוכלוסייה הבדואית. העבודות מבוססות על מחקר ועבודת שטח, כולל מפגשים עם תושבים וגורמים רלוונטיים אחרים.
הפרויקט של אלכסנדרוב מבוסס במידה רבה על תוכנית האב האלטרנטיבית להכרה בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב (ראו בהמשך), שגובשה מול התכנון הממשלתי לסוגיו – תוכנית מטרופולין באר שבע, דו”ח ועדת גולדברג מ-2009 ודו”ח צוות היישום (מתווה פראוור־בגין) שאושר לאחרונה בקריאה ראשונה בכנסת. הכותרת “יש מקום לכולם” מתמצתת את רוח תוכנית האב ומשלימה אותה בכלים אדריכליים. נקודת המוצא היא שהחברה וההתיישבות הבדואית הן הזדמנות וסיכוי, ולא בעיה או איום סביבתי ודמוגרפי, כפי שהן נתפשות במסדרונות התכנון הממשלתי.
העבודה מתייחסת לשטח של כ-20 קמ”ר בין כבישי הרוחב הארצים 31 ו-25 מדרום לבאר שבע ולכפרים הלא מוכרים אל קרין, ואדי ג’וון וחרבת אל ווטן, ומציעה תסריטי פיתוח המבוססים על אופיים המובחן של הכפרים, תוואי השטח, תחזית הגידול השנתי הגבוה לשנת היעד 2030, וניתוח הצרכים העתידיים של אוכלוסיות הכפרים. היישובים בפרויקט הם מקרה מבחן לתכנון כולל בהתיישבות הבדואית. בהתחשב במבנה השבטי ובאופי המובחן – ישוב כפרי, ישוב חקלאי, ישוב קהילתי, הפרויקט מציג גישה בת קיימא לתכנון בכפרים ולגידולם בעתיד.
עיקר הפיתוח המוצע מתמקד בהקמת מבני ציבור, חינוך, תיירות, מסחר ושירותים חיוניים באזורי הממשק בין הכפרים – בהנחה שהגבולות ביניהם ייטשטשו בהדרגה ויאפשרו שיתופי פעולה וקשרים חברתיים. הפרויקט אינו מתיימר להציע פתרון לסכסוך המתמשך על הבעלות על הקרקע בין המדינה ובין תושבי הכפרים הלא מוכרים והאוכלוסייה הבדואית בנגב בכלל, הן משיקולים מתודולוגיים והן מתוך גישה שאין להתנות הכרה ביישובים ובזכויותיהם לתכנון בהסדרי מקרקעין. על פי ההצעה, ייווצר בשטח התוכנית רצף התיישבותי משולב, מעין מטרופולין כפרית אך לא פרוורית – וירוקה להפליא. אולי הבדואים הם אלה שיגשימו את חזון בן־גוריון ויפריחו את הנגב.
מול התפישה המקובלת של ההתיישבות הבדואית הלא מוכרת כמקשה אחת וכאוסף של מבנים זרוקים במדבר, הפרויקט של אלכסנדרוב מצביע על אופייה המובחן. טיפוסי הכפרים התגבשו במשך דורות ונותרו על תלם כמעט כפי שהיו למרות הלחצים, השינויים והמעבר מנוודות לחקלאות. האופי השונה של היישובים מחייב תכנון מותאם, כמו זה של הקיבוץ או המושב במגזר היהודי. מיקומם של היישובים אינו אקראי אלא משקף את המבנה החברתי והגיאוגרפי, בכלל זה מערכות הדרכים הלא פורמליות (שכיום הן מעלות אבק, אבל משמשות תשתית לפיתוח). זהו ספר תכנון פתוח.
הסטודיו “הי דרומה” התחיל לפעול לפני ארבע שנים בכוונה “להפנות את המבט למרחביה הדרומיים של מדינת ישראל שעדיין נתפשים אצל רבים כעתודות קרקע פנויות”. נושאי הפרויקטים בשנת הלימודים החולפת התגבשו על רקע הכוונות להקים בבסיס חיל האוויר שדה תעופה משלים לנתב”ג, “תרחיש שבו ראינו הזדמנות לשאול שאלות על עתידו של המרחב הזה”, כותבים מנחי הסטודיו, “מעבר להצגת פתרון בעבור מה שנהוג לכנות ‘הבעיה הבדואית'”. אפשר לפנטז שבוגרי הסטודיו יצטרפו למחאה נגד מתווה פראוור־בגין עם הפוסטרים של העבודות הסטודנטיאליות, ורגע לפני שהם נבלעים בעולם האמיתי, אולי עוד ישפיעו.
רעיונות דומים עמדו גם בבסיס עבודת הגמר של נועה טל במסלול לאדריכלות נוף בטכניון, שהוצגה לפני כשנתיים בכנס השנתי של איגוד אדריכלי הנוף בישראל ופורסמה גם כאן. במסגרת המחקר לפרויקט האזור יתיר בנגב גילתה טל שהיישובים הלא מוכרים אינם מופיעים בתוכניות המתאר והשטח נתפש כריק אף שהוא למעשה מלא חיים. בשיחה אתה אז היא סיפרה שעבדה פעם בהתנדבות בגטאות השחורים בקייפטאון, וכשביקרה ביישובי הבדואים לצורך עבודת הגמר היא נדהמה לגלות “שאותו מצב שורר גם כאן”. אמת מטרידה.
הכרה מלאה עכשיו: על תוכנית האב האלטרנטיבית להכרה בכפרים הבדואיים
תוכנית האב להכרה בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב נערכה על ידי המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים ועמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון ובשיתוף עמותת סידרה – עמותת נשים ערביות בדואיות בנגב. התוכנית מעמידה חלופה יחידה בהיקפה לתוכניות הממשלה ובבסיסה התביעה להכרה בכל היישובים הבדואיים הלא מוכרים ובתושביהם כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. התוכנית היא מסמך מפורט ומקיף בן כ-350 עמודים; הוא כולל רקע היסטורי, קרקעי ותכנוני, ניתוח מגמות, בעיות והזדמנויות, דו”חות מומחים לתחומים שונים כגון חינוך ומגדר וכן הצעות קונקרטיות למתווה עתידי לתכנון הכפרים הלא מוכרים. המסמך פורסם לראשונה ב-2012 אחרי יותר משלוש שנות מחקר.
התוכנית “מתמודדת עם סוגיה המהווה כיום את אחת הבעיות החברתיות, הסביבתיות והתכנוניות המעיקות ביותר בישראל. הבעיה גלויה לעין וזועקת: עשרות אלפי אזרחי המדינה חיים במצוקה עמוקה, ללא שירותים בסיסיים, ללא שלטון מקומי וללא הכרה בקהילתם או ביישוביהם. מציאות יום־יומית קשה זו של למעלה מ-100 אלף נפש היא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית של הפקרה והדרה תוך פגיעה מתמשכת בזכויות האדם והאזרח הבסיסיות של הבדואים בנגב”. התוכנית מציעה מגוון דרכים מעשיות להכיר ולפתח את כל 46 הכפרים הבדואיים בנגב שזוהו על ידי המועצה – 35 מהם נותרו לא מוכרים עד היום והם עומדים בליבת התוכנית.
היישובים הכלולים בתוכנית עונים להגדרות של ישוב על פי קריטריונים של מערכת התכנון הישראלית ואין כל מניעה מקצועית ומינהלית להכיר בהם. בנגב הוקמו במשך השנים ישובים יהודיים רבים קטנים בהרבה. לפי התוכנית, הכרה בכפרים במיקומם הנוכחי “עדיפה על תוכניות הממשלה הנוכחיות המבוססות על העברת עשרות אלפי בני אדם… וגם תחסוך משאבים רבים הדרושים לשינוי הגיאוגרפיה האזורית ולאמצעי אכיפה, ותמנע את החרפת הסכסוך בין המדינה לבדואים”. מתווה פראוור־בגין, שאושר לאחרונה בכנסת, הקים עליו לא רק את הבדואים בנגב אלא גם רבים בחברה הערבית והיהודית בישראל.
יעדיה הקונקרטיים והמינהליים של תוכנית האב הם בין היתר מתן שירותים אזרחיים ומוניציפליים מלאים, יצירת תשתית תחבורתית, איזון הולם בין פיתוח ובין קיימות, גיבוש מנגנונים לתיקון הפגיעה רבת השנים באוכלוסייה הבדואית ובכלל זה הנהגת העדפה מתקנת, הקמת מערך תכנוני מיוחד להכרה ותכנון בכפרים הבדואיים בחסות הוועדה המחוזית ובשיתוף נציגות משמעותית של תושבי הכפרים. עורכי התוכנית מאמינים ביכולתה של הדרך הזאת שלא נוסתה עד היום “להבטיח את הצלחת התכנון ואת מימושו בפועל”, וכי המתווה הזה “יעלה את המרחב על דרך… אשר תביא ברכה לכל תושבי האזור, ערבים ויהודים כאחד”.
