בנגב קיימים 46 כפרים ערבים בדואים, מהם רק 10 זכו להכרה מצד הממשלה ומוסדות התכנון. השטח עליו יושבים הכפרים מהווה כ- %2.7 משטח הנגב. מתוך 36 הכפרים שלא הוכרו, חלק נמצא במקום עוד מלפני קום המדינה, והאחרים קיימים זה עשרות שנים, לאחר שתושביהם הועברו לשם על ידי המדינה.
הכפר הבלתי מוכר הקטן ביותר מונה מעל 400 איש, ולכפר הגדול ביותר אוכלוסייה בת קרוב ל-5,000 איש. לכל כפר מבנה מגובש פיסי וחברתי, היגיון תכנוני פנימי וזהות ייחודית. הכפר מתפקד כיישוב לכל דבר, על בסיס הסכמות פנימיות. כל 36 הכפרים שטרם הוכרו עומדים בקריטריונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להגדרת יישוב מבחינת המאפיינים החברתיים: לפי הלמ”ס, יישוב הוא מקום המאוכלס בקביעות, מתגוררים בו מעל ל-40 בוגרים, יש בו מינהל עצמאי, והוא אינו נמצא בשטח המוניציפאלי של יישוב אחר.הקריטריון היחידי החסר הוא הכרזת שר הפנים על המקום כיישוב.
אי־הכרה של המדינה בכפרים משמעותה שהמדינה מעולם לא ערכה עבורם תכנון, וממילא לא השקיעה מאומה בפיתוחם.
אי־הכרה של המדינה בכפרים משמעה שכל מה שקיים בכפרים איננו חוקי ולא יכול להיות חוקי, שכן מבחינת החוק היישוב לכאורה לא קיים.
אי־ההכרה בכפרים גורמת לפגיעה אנושה ומתמדת בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של תושבי הכפרים הללו, ביניהן הזכות לקורת גג ולדיור הולם, הזכות ליהנות מתשתיות ומשירותים בסיסיים – חינוך, בריאות, פרנסה ופיתוח כלכלי, הזכות לתכנון ראוי ולשיתוף בקבלת ההחלטות על אופיו העתידי של יישובם.
תושבי הכפרים, אזרחי המדינה, החייבים לדאוג לצרכים של בני משפחתם, נאלצים לבנות ללא היתר, ונתונים משום כך תחת איום מתמיד של הריסת בתיהם. הגיע הזמן להכיר בכפרים הערבים בדואים, לשתף את תושביהם בהסדרתם ותכנונם ולהתייחס אל תושביהם כאזרחים שווי זכויות.
