במקום

דרך היין ברמת הנגב

בנובמבר 2002 קיבלה ועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל של ממשלת ישראל החלטה, ולפיה: א. התיישבות יחידים היא אמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב והגליל ולשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל; ב. שרי הממשלה הנוגעים בדבר יביאו למימוש מדיניות זו באמצעות נציגיהם במוסדות התכנון.

במארס 2004 אישררה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה את ההחלטה, והפקידה להתנגדויות את תכנית מתאר דרך היין ברמת נגב (תמ”מ 4/ 14, שינוי מס’ 42), המסדירה את הקמתן של 30 חוות בודדים תיירותיות-חקלאיות לאורך הדרך המובילה מדרום לבאר-שבע ועד מצפה רמון. בהחלטתה, המקצה אלפי דונמים של קרקעות ציבוריות לשלושים משפחות בלבד, סטתה המועצה הארצית ממדיניותה ומעקרונות התכנון שהנחו אותה עד כה, לפיהם אין מקום להתיישבות בודדים לסוגיה, למעט במקרים חריגים בנפת באר-שבע, אשר יידונו נקודתית. את החלטתה נימקה המועצה הארצית בכך ש”השתכנעה כי מדובר בציר תיירותי מרכזי ברמת נגב, אשר יש מקום לתכנן ולהקים בו חוות תיירותיות-חקלאיות”.

התנגדות לתכנית דרך היין

‘במקום’ הגישה, לצד ארגוני זכויות אדם וארגונים סביבתיים נוספים, התנגדות לתכנית דרך היין.

דחיית ההתנגדויות ועתירה לבג”ץ

בדיון שנערך ב-13.9.05 במועצה הארצית לתכנון ולבנייה, הוחלט לדחות את ההתנגדויות. ‘במקום’, עדאלה והפורום לדו-קיום בנגב הגישו באפריל 2006 עתירה לבג”ץ, בבקשה שלא לאשר את התכנית, וכן למתן צו על תנאי וצו ביניים עד לקבלת פסק הדין. בג”צ דחה את הבקשה לצו על תנאי וצו ביניים וביוני 2010 פורסם פסק דין סופי אשר דחה את העתירה. תמ”מ/42/14/4 אושרה ב-2007 על ידי המועצה הארצית.

נייר עמדה: הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב

ב-1.4.09 הגישו ח”כ ישראל חסון (קדימה) ואחרים את הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – מיזם חקלאי-תיירותי בנגב). הצעת החוק נועדה “להקל על פיתוח מיזמים המשלבים חקלאות ותיירות בנגב ולפתור בעיות הקשורות בתיאום בין הגורמים השונים הנוגעים בדבר… נוסף על כך, מבקשת הצעת החוק לתת מענה לקשיים שהתעוררו בנוגע למיזמים חקלאיים-תיירותיים משולבים הקיימים כיום בשטח, בין היתר בשל הוראות תמ”א 35 מהן עולה כי לא ניתן כיום להקים מיזמים כאמור” (דברי ההסבר בהצעת החוק). ראוי לציין כי הצעת החוק אינה מוגבלת לחוות בודדים בדרך היין אלא מתייחסת להתיישבות בודדים בנגב בכלל. כך, למשל, הצעת החוק עומדת בניגוד לעמדת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, שדחתה ב-2006 תכנית להקמת 20 חוות בודדים נוספות בצפון הנגב (תמ”מ/47/14/4).

ביוני 2009, בטרם אושרה הצעת החוק על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה והוגשה להצבעה בקריאה טרומית, שלחה ‘במקום’ לחברי ועדת השרים לענייני חקיקה נייר עמדה בנושא. נייר העמדה מדגיש כי התיישבות הבודדים היא כלי ליישום מדיניותן המוצהרת של ממשלות ישראל ל”שמירה” על קרקעות המדינה מפני התרחבות ההתיישבות של אזרחי המדינה, הבדואים בנגב, ואינה תורמת בהכרח לפיתוח חקלאי-תיירותי של האזור. החוות הוקמו ללא תכניות מתאר וללא אישורים מוועדות התכנון, ללא אישורים לפטור ממכרז ואף ללא חוזי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל. דוח מבקר המדינה משנת 2000 קבע כי “משרדי ממשלה וגורמי שלטון פעלו לעתים שלא בהתאם לחוק ובחריגה ממינהל תקין במתן סיוע להתיישבויות יחידים, ובייחוד לאלה שבתחומי המועצה האזורית רמת נגב”.

נייר העמדה מתייחס לסעיפי הצעת החוק, שנועדו להכשיר בדיעבד את ההתיישבות והבנייה הבלתי-חוקיים, לעקוף ביודעין את מדיניות התכנון הארצית הבאה לידי ביטוי בתמ”א/35, ולהדיר את האוכלוסייה הבדואית בנגב מן ההסדר. כמו כן, מוחה נייר העמדה על רמיסת התכנון ומערכת התכנון בישראל, מאחר ש”הצעת החוק באה, למעשה, לכופף את עקרונות התכנון לטובת אינטרסים צרים. אין ספק שבטווח הארוך אישור בדיעבד של פעולות לא חוקיות במרחב יביא לזילות התכנון ומוסדות התכנון ולפגיעה בלגיטימיות שלהם”.

חוות דעת משפטית: חוק הרשות לפיתוח הנגב (חוות הבודדים)

בחודש מאי 2010 פרסמה ‘במקום’, בשיתוף המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, האגודה לצדק חלוקתי, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי והקשת הדמוקרטית המזרחית-שיח חדש, חוות דעת משפטית בנוגע לחוק הרשות לפיתוח הנגב, הבא להכשיר את חוות הבודדים. בחוות הדעת נטען כי הצעת החוק מתייחסת לעשרות חוות הפרושות על אלפי דונמים ברחבי הנגב, אשר הוקמו בניגוד למדיניות ולעקרונות תכנוניים. הצעת החוק נוגדת את תכנית המתאר הארצית (תמ”א 35), אשר מעדיפה חיזוק יישובים קיימים על פני הקמת נקודות יישוב חדשות או התיישבות בודדים. עוד נטען כי הצעת החוק מתעלמת באופן מופגן מכ-80 אלף הערבים הבדווים המתגוררים בנגב.

עוד בנושא

נייר עמדה: “מי צריך ישובים חדשים?“, ינואר 2001

“אישור חוות הבודדים יהווה הפליה ופגיעה באינטרס הציבורי” , הודעה לעיתונות, 27.5.2009