ינואר 2017
פינוי אום אל חירן והקמת היישוב היהודי חירן על שטחו הוא ביטוי לאי שוויון עמוק ויסודי ולאפליה ממוסדת בתחום התכנון והפיתוח בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בישראל. אילולא כן, המוות המיותר היום של מורה בית הספר בן הכפר ושוטר משטרת ישראל, היה וודאי נמנע.
איך הכל התחיל- עד לשנת 1948, התגוררו בני שבט אבו אלקיעאן באזור ואדי זובאלה (כיום אדמות המוקצות לקיבוץ שובל), בנו שם את כפרם ועיבדו אדמות שבבעלותם. אחרי הקמתה של מדינת ישראל התבקשו בני השבט על ידי הממונים בממשל הצבאי, לעזוב את אדמותיהם ולעבור לאזור ח’רבת אלהוזייל. לאחר מכן, התבקשו שוב בני השבט על ידי הממונים בממשל הצבאי, לעבור מאזור ח’רבת אלהוזייל לאזור ג’גילי (כיום קיבוץ להב), כוחלה ואבו כף. בשנת 1956, משביקשו בני השבט לחזור לאזור ח’רבת אלהוזייל, נאסר עליהם לעשות כן על ידי הצבא, שביקש אז מבני השבט לעבור באופן סופי וקבוע לאזור יער יתיר של היום. באותו אזור הותר לבני השבט לגור, לרעות ולעבד כ-7,000 דונם אשר הוחכרו לשייח’ השבט פרהוד אבו אלקיעאן.
במהלך 2010, במסגרת הליך אישורה של תכנית מטרופולין באר שבע, בהמלצת חוקרת ההתנגדויות, החליטה המועצה הארצית על הכרה בכפר עתיר/אום אל חירן. מיד נזעק משרד ראש הממשלה ודרש לבטל את ההכרה, בין היתר, בטענה שמדובר בשטח “רגיש וערכי ביותר מבחינה סביבתית ונופית”, וכי לתושבים ממתינים מגרשים מפותחים בשכונה 9 ושכונה 12 מאושרת, בחורה- עד כה לא ברור מה עלה בגורלם של מגרשים אלה. המועצה הארצית קיבלה את דרישתו של משרד ראש הממשלה וביטלה את ההכרה בכפר.
בשנת 2012 בהובלת משרד ראש הממשלה, יזמה החטיבה להתיישבות את תכנית מבואות ערד והצדיקה אותה בהיותו של האזור – ממיתר ועד לערד ומצפון לכביש 31 – שטח ריק מאוכלוסייה. אכן השטח המדובר פנוי לגמרי- מיהודים כמובן; ואכן התוכנית הוצגה על ידי החטיבה להתיישבות כמיועדת ליהודים בלבד – המתעלמת לחלוטין מאלפי תושבים בדואים החיים באזור ובכלל זה, מתושבי אום אלחירן. כך, באותו שטח ממש ובהפרש של שנים ספורות, אותו משרד ראש ממשלה מקדם תכנית לבנייה באותם מקומות “רגישים סביבתית”.
הישוב חירן עצמו נולד בחטא- בשנת 2002 התריע מבקר המדינה על פגמים מהותיים בהליך אישורה של התכנית לישוב היהודי ובכלל זה, סתירה מהותית למדיניות התכנון הארצית והמחוזית שהיתה נהוגה באותה העת ובניגוד להליך הראוי לאישור יישובים חדשים. למרות זאת נקודת הישוב חירן אושרה בשנת 2003 ונועדה להקמתו של ישוב פרברי חדש. תכנית המתאר המחוזית לחירן לא קבעה מיקום מדויק, אלא מיקום כללי, ועל בסיסה אושרה תכנית מתאר מפורטת לישוב חירן, שהקמתו מתבצעת בימים אלה ובעקבותיו מפונים תושבי אום אל-חירן.
תכנית המתאר שאושרה לחירן לא היתה חייבת להיות כה הרסנית: ניתן היה לכלול את בתי אום אלחירן כחלק מהתכנית, שכן ממילא חלקם נמצאים באזור המיועד למגורים, אך למרות זאת, הם יועדו להריסה; ניתן היה לתכנן את חירן 10 מטרים צפונה, כך שאום אלחירן לא תפגע, אך למרות זאת, שלב א’ של חירן תוכנן כולו על גבי הכפר אום אלחירן.
חירן איננו יישוב לכולם- אין כל מניעה להקים בו ועדת קבלה, הוא מתוכנן לפי פרמטרים פרוגרמתיים לאוכלוסייה יהודית, הוא ויתר יישובי מבואות ערד המתוכננים מיועדים לחברים בגרעיני ההתיישבות של תנועת אור, שעבורם הוכנה תכנית ההתיישבות במבואות ערד (כך על פי תזכיר תכנית מבואות ערד, “לתנועה פונים מדי שנה 20–30 גרעיני התיישבות…רובם מעוניינים בהקמת יישוב קהילתי חדש”), שיוכלו לבחור מבין ארבעת היישובים הקהילתיים החדשים ושני יישובים חדשים נוספים חירן ויתיר.
מקרה אום אלחירן, הוא סנונית ראשונה לתכנית ההסדרה של אורי אריאל, עליה אנו למדים מפרסומים בתקשורת. על פיה, עשרות אלפי אזרחים המתגוררים בכפרים הלא מוכרים ידרשו להתפנות מבתיהם ומקרקעותיה, לעיתים באמצעות שימוש מאסיבי באכיפה, למגרשים בעיירות הוותיקות או בכפרים שהוכרו, שישווקו- מהלך שלא נחל עד כה הצלחה רבה.
הבדואים, לעומת זאת, מבקשים הכרה ביישוביהם ואת הסדרתם התכנונית כבר יותר מ–60 שנה, דבר שהוא חסכוני יותר למדינה וגם צודק יותר, מאשר פינויים וריכוזם במספר מצומצם של יישובים.
הרס הבתים באום-אל-חירן והאלימות שהתלוותה לו – במטרה להקים יישוב יהודי על חורבות היישוב הבדואי, מוכיח שהזכות לקורת גג ומרחב מתוכנן תלויה בשייכות לאומית ודתית: בעוד מימוש זכותם של אזרחים מסוימים לקורת גג מוצגת כפיתוח רצוי של הנגב, שלילת זכותם של אזרחים אחרים מוסברת כצעד שנועד למנוע השתלטות של גורמים עוינים על קרקעות המדינה. מכאן, הרס הבתים איננו מעשה משפטי. זהו מעשה פוליטי שמייצר היררכיה של אזרחויות ושל זכויות מרחביות. תוצאותיו כל כך ידועות לנו: עויינות, מרמור, תחושת קיפוח ומחיקת כל בדל של תקווה לחברה משותפת בנגב.
פרופ’ ארז צפדיה, יו”ר עמותת במקום, ונילי ברוך, מתכננת ערים, עמותת במקום.
המאמר פורסם במלואו בעיתון ‘הארץ’, בתאריך 19.01.2017
