נייר עמדה
ינואר 2001
הממשלה אישרה הקמתם של 14 יישובים קהילתיים חדשים בנגב ובגליל “במטרה לחזק את ההתיישבות והביטחון” – אך בכך תחליש את מעמדם החברתי והכלכלי של ערי הפיתוח ויישובי המגזר הערבי והבדווי.
בחסות ראש הממשלה מוצעת תכנית להקמתם של 46 יישובים חדשים נוספים; ראש ממשלה אשר קידם גם את “תכנית המצפים” במטרה “לייהד” את הגליל (תכנית שמבטאת את העימות בנושא הקרקע בין המדינה למגזר הערבי, והיוותה הגורם העיקרי שהביא לייזום הקמתם של המצפים).
במדינת ישראל לצד תהליכי פיתוח, קידמה ושגשוג, קיימים אפליה, הזנחה ומצוקה. אלה פערים שמקורם בעשייה תכנונית שמושתתת על החלטות ומניעים פוליטיים, אידיאולוגיים. החלטות אלה מטרתן, בין השאר: מניעת השתלטות בדואים על קרקעות המדינה, שמירה על המאזן הדמוגרפי, מניעת בנייה לא חוקית בכפרים הערביים, ויצירת רצף יישובים יהודיים בקו התפר. ההחלטה משקפת סדרי עדיפויות ונטיות לב החורגות מן העניין התכנוני המקצועי המובהק. היא מייצגת את “עמדת הרוב”, ומשתיקה את קולו של האחר, קול המיעוט.
התכנית המוצעת מקבעת את הפערים החברתיים והכלכליים ההולכים ומעמיקים במדינת ישראל בין המגזר היהודי למגזר הערבי, ובתוך המגזר היהודי. הקמתם של היישובים החדשים תפגע בהתפתחותם של היישובים הקיימים, ובמיוחד בערי הפיתוח. משיכת אוכלוסייה חזקה ליישובים החדשים תחליש עוד יותר את ערי הפיתוח המוחלשות ממילא. נשאלת השאלה האם הקצאת המשאבים ליישובים החדשים תבוא במקביל להזרמת משאבים שמטרתם למנוע פגיעה הולכת וגדלה במעמדן החברתי-כלכלי של ערי הפיתוח?
אין ספק שלאורך מרבית שנות המדינה פעל התכנון המרחבי / פוליטי מול המגזר הערבי באופן שונה מאשר מול המגזר היהודי. כמעט בכל הכפרים הערביים ניתן להבחין בחסר בולט של כבישים, מבני ציבור, שטחים פתוחים ותשתיות לעומת המכסות המקובלות במגזר היהודי. למותר לציין כי מאז 1948 לא הוקם ולו יישוב ערבי חדש אחד, למרות שהאוכלוסייה הערבית גדלה פי 6. לצורך השוואה, מאז 1948 הוקמו בישראל כ-600 יישובים יהודיים, בכל אזורי המדינה, כאשר זו גדלה פי 8.
כך גם האוכלוסייה הבדואית, שבמשך שנים סובלת מאפליה מוניציפלית ותכנונית, מחסור בשירותים והיעדר תשתיות בסיסיות. מתוך כ-45 כפרים בדואים “בלתי מוכרים” בנגב, הוכרו לאחרונה כשבעה יישובים בלבד, וזאת לאחר מאבק משפטי. היישובים החדשים המוצעים בנגב ממוקמים בסמיכות לכפרים הבדואים המוכרים והלא מוכרים, ייצרו חיץ בין הכפרים ויעמיקו את הפערים בין האוכלוסיות הנהנות ממשאבים ותשומת לב שונים.
ההחלטה מבטאת הפרתן של זכויות תכנון – זכויות אדם ואזרח אשר מילויין כרוך בעשייה תכנונית מרחבית. עשייה זו היא מטבעה ממסדית, ובמדינת ישראל העשייה התכנונית היא ריכוזית במיוחד, ומבטאת מניעים אידאולוגיים פוליטיים צרים. ההחלטה פוגעת בזכויות תכנון של אוכלוסיות מוחלשות בישראל: אוכלוסיית ערי הפיתוח, אוכלוסיית הערבים והבדואים; פגיעה בעקרון השוויון והצדק החברתי-מרחבי, בזכות הקניין, וכבוד האדם.
מעבר לכך, אישור הקמתם של היישובים החדשים פוגע במדיניות התכנון הארצית כפי שבאה לידי ביטוי בתמ”א/35, אשר רעיונותיה המרכזיים הם חיזוק הערים הקיימות, הפיכת ההתיישבות העירונית המרוכזת לצורת ההתיישבות העיקרית, שמירה על רצף שטחים פתוחים, עצירת תהליך הפרבור וההתיישבות הקטנה והמפוזרת. אין ספק כי הקמתם של היישובים החדשים מבטאת מדיניות קרקעית בזבזנית במשאבי המדינה הקיימים והעתידיים ופגיעה בעתודות הקרקע לדורות הבאים. הקצאת המשאבים הכספיים הכרוכים בהקמתם של יישובים חדשים על תשתיותיהם החדשות והמורכבות, מעלה את השאלה: על חשבון מי? הבנייה המפוזרת של היישובים החדשים פוגעת בשטחים הפתוחים של ישראל, ללא כל הצדקה.
לסיכום, לו מקבלי ההחלטות במדינת ישראל היו שומעים את “הקול האחר”, קולו של המיעוט, אותן אוכלוסיות שבמשך שנים סבלו מאפליה ומקיפוח תכנוני ואחר, תוך ניסיון לקדם מדיניות תכנונית מפותחת וצודקת, ודאי לא היו מוצאים את הפתרון בהקמתם של יישובים חדשים, אלא בחיזוקם ובפיתוחם של אותם יישובים, שהקלות שבהפיכתם ל”שקופים”, לא נראים, היא בלתי נסבלת.
