סיור, 25 בינואר 2015
ביום ראשון, ה 25.1.15, התקיים סיור שיזם מנהל התכנון לישובים הבדווים הלא מוכרים בהר הנגב, בין שדה בוקר למצפה רמון. הסיור התקיים בהמשך להחלטת הולנת”ע בדיון בהתנגדויות לתוכנית רמת ציפורים שהתקיים בחודש יוני 2014. בדיון הוחלט לקבל את הטענה העיקרית שהצגנו יחד עם האגודה לזכויות האזרח ושתיים מתוך הקהילות שבהר הנגב, לפיה התכנית להעביר את כל הקהילות הבדואיות שבהר הנגב לנקודת יישוב אחת בלבד ברמת ציפורים, אינה תואמת את רצון האוכלוסייה. בהחלטה נקבע כי “במקביל לקידומו של הישוב רמת ציפורים, אשר נותן מענה לחלק מן הפזורה הבדואית שבאזור, מנהל התכנון יבחן את מרחב הר הנגב, שבין שדה בוקר למצפה רמון במטרה להציע פתרון תכנוני שלם יותר לאוכלוסייה הבדואית באזור, לרבות חקלאות, תעסוקה, תיירות ומוקדי התיישבות, בדגש על עבדה”.
בסיור השתתפו מרבית בעלי התפקידים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה בעניין ההתיישבות הבדואית בהר הנגב. בנוסף לנציגות ממנהל התכנון השתתפו בסיור גם חברות וחברי הועדה המחוזית דרום, כולל הממונה על המחוז, ראשי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים, בעלי תפקידים רלוונטיים במשרד להגנת הסביבה, ברשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, במשרד הביטחון, ומשרד החקלאות והממונה מטעמו על התכנון בקרב האוכלוסייה הבדואית. כמו כן השתתפו בסיור ראש המועצה האזורית רמת נגב, נציגי עמותת התיירות המשותפת למצפה רמון ולרמת נגב ותיירנים ממצפה רמון אשר מכירים ועובדים עם הקהילות הבדואיות באזור במיזמי תיירות שונים.
כל הנציגות המכובדת, אליה הוזמנו להצטרף כמי שהגישו את ההתנגדות לתכנית רמת ציפורים, עברה מישוב לישוב, החל בוואדי אריכא, המשך במשולש חווה (אל אפדאי), עבור לעבדה וכלה ברמת ציפורים. נציגת מנהל התכנון, תמר כפיר, הסבירה לתושבים ולנוכחים כי מטרת הסיור לשמוע אותם ולהקשיב להם, ולא להשמיע, וכך היה. כל הפורום הרחב הקשיב לתושבים שהציגו את עניינם. נציגי התושבים סיפרו למשתתפי הסיור על החיים והמסורת שלהם ומרכזיותה בחייהם ועל הקשיים לקיימה, ובכלל לקיים חיים סבירים נוכח צמצום מרחבי הרעיה והאיסורים על חריש וזריעה בשטחים שבעבר היו ברשותם, שיפוץ המבנים הרעועים בהם מתגוררים ואפילו בניה ולו של אוהלים יציבים או מבנים זמניים.
אולם, עיקר דבריהם התייחסו לחזון שלהם ביחס ליישוביהם ולרצונם העז לבססם כמוקדי תיירות וחקלאות בדואית מסורתית, חזון שהם כבר עכשיו מקדמים ככל שמצליחים במסגרת המגבלות והאיסורים.
התושבים סיפרו כי בכל אחת מהקהילות חיים בין 150 ל-200 תושבים אשר מתגוררים במרחב הר הנגב מזה שנים רבות. הם תארו כיצד למרות המגבלות והעדר התנאים הבסיסיים, הם מצליחים בשנים האחרונות לפתח תיירות מדברית המתבססת על אורח החיים והמסורת שלהם שמשתלבת ומתמזגת עם הסביבה הפיזית והחברתית גם יחד. התושבים הבדואים ייצגו את עצמם בכבוד, בבהירות, בכנות ובעוצמה שרגשה רבים מהאורחים והסבירו את עניינם באופן משכנע ומרשים. להלן קטעים קצרים מעיקרי הדברים שנאמרו:
סאלמן סדאן, משכנות רועים ואדי אריכא: “אני מברך על הביקור של האורחים הנכבדים. לא ראינו ביקור רחב כל כך שנים ארוכות. למעשה, הביקור הזה היה צריך להתרחש כבר בשנות השבעים, כך אולי הבעיות שמעסיקות אותנו היום לא היו קיימות … המסורת שלנו חשובה לנו ואפשר לשלב אותה בקדמה. חיינו חיים אקולוגיים במדבר וכך היינו רוצים להישאר: ככפר אקולוגי שהוא מוקד תיירות למבקרים מישראל ומהעולם.”
זיו ספקטור, תושב הנגב ובעלים של חוות צל מדבר במצפה רמון, שמביא ומדריך תיירים באזור, סיפר על שיתופי הפעולה בין התיירנים לבין הקהילות הבדואיות המציעות לתייר חוויה אותנטית: “הקהילה בוואדי אריכא היא קהילה בדואית ייחודית. בכל העולם מחפשים את התיירות האמיתית, שמראה את החיים האותנטיים של תושבי האזור ולא תיירות שמבוססת על הצגות והדמיות. זה בדיוק מה שקורה כאן. כפר שמושך אליו מטיילים שמגיעים להתארח, לחיות לצד הבדואים ולהשתתף בפעילויות של חיי היום יום במקום … צריך לקיים דיאלוג על השפה התרבותית ולהתאים גם את התכנון לזה. יש מגבלות, אבל אפשר להתגבר עליהן ולהישאר במקום … הייתי רוצה שגם בעוד 10 שנים הילדים שלי יוכלו להתארח כאן ולהרגיש בנוח.”
אפרת, תושבת מצפה רמון העוסקת בתיירות: “יש כאן הזדמנות היסטורית ליצור מודל של קיימות על בסיס שכנות טובה, אקולוגיה ודו קיום, מה שכמעט לא קיים במקומות אחרים.”
שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב, סיפר כי לאחרונה פנו אליו התושבים הבדואים וביקשו שבנוסף לקורס מדריכי התיירים שהמועצה קיימה בעזרת משרד התיירות לפני כשנה, תהיה תמיכה בקורס למלאכות יד לנשים אשר מטרתו החייאתן של מלאכות מסורתיות. בנוסף ציין: “אין לי בעיה שיהיו 3-4 כפרים בצורה שהם יושבים, וגם שיהיו חלק מהמועצה האזורית רמת נגב. אנו בשלים כיום לקחת את הישובים האלה תחת אחריות המועצה האזורית”.
סאלם אבו בלייה, ראש הוועד במשכנות רועים משולש חווה: “אנחנו רוצים לחיות בכבוד ורוצים להמשיך לקיים את המסורת שלנו. הגענו לכאן על פי הוראות של הסיירת הירוקה והצבא בשנת 79′ אחרי שרצו שנשב במקום אחר קרוב מדי לכביש 40, אז באנו. לא נתנו לנו להמשיך בנדידה שלנו בין מגורי הקיץ לחורף ומאז אנחנו נמצאים באזור הזה וכאן אנחנו רוצים להישאר. בגלל שלא יכולנו לנוע למקום מוגן ולמחסה מהרוח בחורף היינו חייבים להקים צריפים ואוהלים עם 9 עמודים לפי המסורת הבדואית שלא יעופו ושיגנו עלינו מהרוחות והקור.
חלק מהצעירים עובדים מחוץ לכפר, בעבודות שונות. אנחנו מקבלים תיירים ומעבירים סדנאות בגששות ובעיקר אנחנו מתקיימים מחקלאות בעלי חיים. העדר הוא התעסוקה והפרנסה העיקרית. אנחנו בערך 40 משפחות. הבעיה שקשה לחתן את הילדים כי עכשיו אפילו אוהל עם עמודים לא נותנים לבנות לצעיר שמתחתן. מה רוצים שיעשה? שלא יתחתן? אנחנו בדואים, נותנים כבוד ורוצים כבוד. לא רואה שמפריע למישהו אם נקיים את המסורת שלנו במקום הזה, כחלק מרמת נגב.”
סאלם אל וואג’, משכנות רועים עבדה: “המשפחה שלנו הוזזה מרמת מטרד בגלל הקמת מחנה חיל אויר. קבלנו את זה. שמו אותנו כאן. מאז מה עשו למעננו? אז, הינו חורשים את האדמה, מגדלים שעורה וחיטה ומסתובבים עם הגמלים והעיזים. הינו הנבטים המודרניים. את העיזים השחורות שהתאימו למדבר החרימו לנו ובמקום זה הרשו לנו לגדל כבשים שלא יכולות ללכת הרבה וצריכות סככות ומזון קנוי, לא מסתדרות במדבר כמו העיזים השחורות … ואז גם החרימו את המערות שלנו, המנהלת הביאה לנו מיגון חורף – “הפחון”. אותו מבנה שהביאו לנו, עכשיו הורסים … ועכשיו רוצים שנעזוב ונעבור לעיירה …
אני קורא לתהליך שרוצים להעביר אותנו תהליך של השתכנזות. החיים המודרניים בעיר הם חיים אשכנזיים, וזאת בעצם המטרה. אבל אי אפשר לעשות תהליך כזה בבת אחת. אני נולדתי וגדלתי במדבר ואני לא רוצה לוותר על החיים כאן. אני מבין שאולי בהמשך דברים יראו אחרת. אולי הבנים שלי, אולי בעוד דור, הבנים ירצו אורח חיים אחר. אבל כדי שזה יקרה צריך תהליך הדרגתי, תקופת מעבר. צריך קודם כל לדאוג לחינוך. לא לתכנן עיר כבר עכשיו אלא לדאוג למצב הנוכחי, שיאפשר חינוך טוב, תעסוקה טובה כבר עכשיו.
אנחנו שומעים חדשות, ומכירים מה קורה ברהט ובתל שבע. לא נחזור על אותן טעויות. אני שומע כמה עולה לחיות בעיירה ברהט ואני יודע שלא יהיה לי או לילדים שלי איך לחיות שם. התוצאות של עוני ידועות. כשאין פרנסה, ואין מזון, אז מתחילה הפשיעה והאלימות. התהליך חייב להיות הדרגתי.
החזון של התיירות שלנו זה לא חלום, הוא כבר מתממש בפועל. הילדים שלנו הם חלק מזה, הם לוקחים את התיירים לרעות את הכבשים וככה הם לומדים עברית ואנגלית, משחקים יחד עם האורחים ולומדים איך להשתתף בעסקי התיירות. אולי בעתיד הם בכלל לא ירצו להיות בתחום, אלא ללמוד עריכת דין. אבל בשביל זה חייבים שיהיה חינוך איכותי, צריך לתת להם את האפשרות לקבל השכלה.
בינתיים, האוהלים שאנחנו מקימים לאירוח, צימרים פשוטים, אנחנו מקימים אותם ביום חמישי, מארחים תיירים בסוף השבוע, וביום ראשון חייבים לפרק אותם, כדי לא לקבל קנס. אז איך אפשר להשקיע בכלל באוהל כזה שיהיה יפה לתייר, כשכל פעם להקים ולפרק … והעניין האחרון, ממש מהימים האחרונים, מעבר לכביש, שם אנחנו רועים עם הכבשים, שמו שלטים שלא יכולים להיכנס עם העדרים והגמלים. למה, מה קרה? מה השתנה? לקבל את זה, זה למכור את העדר. זה לותר על מי שאנחנו. למה?”
נציגת מנהל התכנון הודיעה כי בהמשך יתקיימו פגישות עם כל הגורמים הרלוונטיים אשר השתתפו בסיור, לשמוע את השגותיהם ועמדותיהם ובסופו של התהליך, מנהל התכנון יוכנו המלצות לקראת דיון חוזר בוולנת”ע, שם יוכרע עתידן של הקהילות הבדואיות באזור הר הנגב.
