הארץ – מאמר מערכת, 13.10.2013
בג”ץ ידון מחר בעתירת האגודה לזכויות האזרח ותושבי הכפר זנוטה שבדרום הר חברון נגד כוונת המדינה להחריב את הכפר ולגרש את 130 תושביו. בדיון הקודם בעתירה הורה בית המשפט למדינה להציע פתרון דיור חלופי לתושבים, אבל המדינה התעלמה מההנחיה והתבצרה בעמדתה, ולפיה יש להתייחס לכפר כאל אוסף אקראי של מבנים, שנבנו שלא כדין על אדמת אתר ארכיאולוגי. לפיכך, היא הצהירה, אין לה כל כוונה לקדם פתרון תכנוני או אחר לתושבים.
בחוות דעת שהגישה עמותת “במקום” מוצע מתווה שיאפשר לתושבים להמשיך ולהתגורר בכפרם, תוך שמירה על האתר הארכיאולוגי שבאזור. נציגת האגודה לזכויות האזרח, עורך דין משכית מנדל, טענה שלא מדובר בהרס של אוסף אקראי של מבנים, אלא בהריסת כפר, הכחדתה של קהילה וגירוש כל חבריה מבתיהם.
הדיון בגורל הכפר התעורר מחדש, אחרי כמה שנות הקפאה, לאחר שעמותת רגבים (“תנועה ציבורית הפועלת למדיניות מקרקעין ציונית”) הגישה בקשה להצטרף לעתירה על תקן של “ידיד בית המשפט”. רק בעקבות פנייתה של רגבים – שלוש שנים אחרי הגשת העתירה – הגישה המדינה את תגובתה שמחייבת את הריסת הכפר.
עמירה הס, שביקרה בשבוע שעבר בכפר, דיווחה על הלך הרוח הקשה השורר בקרב התושבים, שעלולים למצוא עצמם בקרוב מגורשים וחסרי בית (“כבשים אבודות בהר חברון”, “הארץ” 11.10). “ישראל תוכל לטעון שהמקום הזה ריק ולכן הוא יכול וצריך להיות חלק מישראל”, אמר תושב הכפר, רשאד אל־טל, שנולד בו לפני 37 שנים, “אנחנו כמו קוץ בעין שלהם, ולכן הם רוצים לסלק אותנו”.
ואמנם, הרושם הברור העולה מהתנהגותה של מדינת ישראל הוא שבדרום הר חברון, כמו גם בבקעת הירדן, מנהלת ישראל מדיניות מכוונת ושיטתית של גירוש פלסטינים ובדווים, כדי להבטיח את סיפוח השטחים הללו.
תושבי זנוטה, כמו תושבי חאלת מכחול בבקעה ואתם אלפי תושבי קהילות רועים אחרות, הם טרף קל לישראל וחוליה חסרת ישע בהתיישבות הפלסטינית הוותיקה באזור. רק בג”ץ יכול וצריך לשים קץ לשרשרת הגירושים הללו, שאין דרך אחרת לתארם, זולת טרנספר.
http://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/1.2138459
