מאז הנכבה של 1948, הקהילות הבדואיות בנגב מתמודדות עם מדיניות תכנון והקצאת משאבים מפלה, עקירה כפויה, סגרגציה ועיור כפוי בידי ממשלת ישראל. בשנות החמישים ריכזו השלטונות הישראלים את הבדואים לאזור ה’סייג’ (גדר בערבית), אליו הועברו בניגוד לרצונם. בהמשך הקימה המדינה עיירות למניעת פיזור הבדואים במרחב. ואולם ברחבי הנגב, ובעיקר באזור ה”סייג” התקיימו בשיא 46 כפרים שהמדינה לא הכירה בהם והמשיכה לדרוש מתושביהם לעזוב. במהלך השנים הוכרו (אך לרוב לא פותחו) 16 מאותם ישובים, אך למרות זאת, הכפרים הללו עדיין חסרים שירותים ותשתיות בסיסיות. כיום, כ-30% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב (כ-90,000 איש) מתגוררת ב-30 כפרים שנותרו “בלתי מוכרים” על ידי ישראל, מה שמותיר אותם חשופים לאיום מתמשך של הריסות בתים ועקירה בכפייה. מדיניות העקירה הכפויה וההפרדה של קהילות בדואים בנגב היא חלק מתהליך רחב יותר של ייהוד, אשר הוגדר במפורש כיעד על ידי ממשלת ישראל לאורך השנים.
מיני אתר חדש לבמקום בשיתוף עדאלה מציג מפה אינטראקטיבית של קהילות בדואים בנגב המצויות תחת איום מתמשך של עקירה כפויה ונישול. האתר נבנה על-ידי במקום בשיתוף פעולה עם עדאלה. למפה שלושה חלקים עיקריים: 1) סקירה של כל הכפרים הבדואים בנגב 2) מיפוי הכפרים המצויים תחת איום מיידי של עקירה 3) מיפוי מפורט של תכניות והתשתיות המקודמות כעת על-ידי המדינה, המובילות לעקירת הבדואים ומיטיבות אך ורק עם האזרחים היהודים. האתר באנגלית.
