מקרקעין, ספטמבר 2013
יעל פדן וגיל גן מור
הדיון בנושא התחדשות עירונית צובר תאוצה בשנים האחרונות, ככל שגוברת ההבנה בקרב מקבלי ההחלטות כי יש לחזק ולצופף את הערים הקיימות ולא להמשיך במגמת הפירוור והבניה על שטחים פתוחים בשולי הערים. אלא שהדיון בהתחדשות עירונית מתקיים בתחום הפיזי-כלכלי , תוך הזנחת ההיבטים החברתיים הכרוכים בהתערבות במתחם קיים ומיושב.
קיימות דרכים שונות לביצוע התחדשות עירונית, אולם השיח הציבורי בישראל מתמקד בעיקר במסלול פינוי-בינוי, שמשמעותו הריסת מבנים קיימים משנות החמישים והשישים, ובניית בניינים חדשים במקומם אשר זכויות הבניה בהם גדולות באופן משמעותי. בעלי הדירות הישנות מקבלים דירה בפרויקט החדש.
אולם, מסלול זה של התחדשות עירונית הוא בעייתי מאחר ובהיעדר כל מימון ציבורי הוא מתבסס על השוק הפרטי בלבד. קבלנים ויזמים אמורים לממן התחדשות עירונית באמצעות מכירת דירות בשוק החופשי. כתוצאה מכך מתוכננים בניינים חדשים רבי קומות, שאינם מתאימים ברוב המקרים לצרכי האוכלוסיה הוותיקה. עלות האחזקה של בניינים אלה מגיעה למאות שקלים בחודש אותם נדרשים הדיירים לשלם כמיסי ועד בית. תושבים אשר אינם יכולים לעמוד בתשלומים הגבוהים ימצאו כי הם נאלצים לעזוב את השכונה. לחילופין, הבניינים החדשים לא יתוחזקו כראוי ויתדרדרו לאורך השנים.
