במקום

רקע

בשטח שנכלל היום בתחומי מדינת ישראל חיו עד שנת 1948 כ-900 אלף תושבים ערבים ב-13 יישובים עירוניים וב-430 יישובים כפריים. הקמתה של מדינת ישראל לוותה בעיצוב מחדש של המרחב – מאות כפרים פלסטינים נהרסו, ואחרים נותרו שוממים. מההיסטוריה המרחבית של אותה תקופה נותרו שרידי מורשת בנויה מעטים שלא נהרסו או אוכלסו מחדש. מנגנוני התכנון במדינת ישראל מסדירים את האפשרות לשימורם של מבנים ואתרים, תוך הכרה בקשר בין שייכות, זיכרון ותכנון מרחבי. אלא שהכרה זו נעשתה עד כה ביחס לשימור זיכרון המורשת ההיסטורית הלאומית היהודית והציונית, ותוך הדרה של מרכיבים היסטוריים ואדריכליים פלסטיניים. במסגרת הפרוצדורלית הקיימת, אין כל ביטוי לשימור ערכי המכיל את התרבות הפלסטינית.

ליפתא

על-פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1945, מנתה אוכלוסיית הכפר הפלסטיני ליפתא, הסמוך לירושלים, כ-2550 תושבים. במהלך המלחמה ב-1948 ננטש הכפר על-ידי תושביו. חלק מאותם תושבים נטשו את כפרם מרצון, וחלקם האחר – נטשוהו בכפייה. תושבים-פליטים אלה מתגוררים היום באזור העיר העתיקה ובגבעה הצרפתית בירושלים, ובתחומי הגדה המערבית. הכפר ליפתא מתייחד בכך שמאז 1948, הוא נותר – ברובו – ריק מאוכלוסייה. רק 55 מתוך כ- 410 המבנים שהיו בכפר ב-1948 עודם עומדים על תילם, וגם הם ניזוקו באופן קשה במהלך השנים בעטיים של פלישות, שוד אבנים, פיצוץ יזום של תקרות הבתים ע”י מינהל מקרקעי ישראל, ואימוני צה”ל בשטח. בנוסף, מצויים בכפר שרידי מסגד, בית קברות, בריכת אגירה, טרסות ובוסתנים. באוקטובר 2004 הופקדה להתנגדויות תכנית מתאר לכפר ליפתא, שיזמו מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים. תכנית זו אמנם מוגדרת כ”תכנית שימור”, אך בפועל, נראה שהיא מקדמת הקמתו של מתחם מגורים ובו כ-270 יחידות, בית מלון בן 120 חדרים ושימושים נלווים לפונקציות אלה. שימור שרידי הכפר הינו מטרה משנית המשתלבת באופן ארכיטקטוני בלבד בפיתוח השכונה החדשה, דרך שילוב של תוספות בנייה בבינוי הקיים. נוסף על כך, קובעת התכנית כי שטח המגרש בו נמצא המסגד ייועד לאזור מסחר ומגורים מיוחד וכי שטח בית-הקברות של הכפר ייועד לשמורת טבע, לרווחת תושבי השכונה החדשה ובאי המלון. כך, הופכים אתרי דת, זיכרון ומורשת ראשונים במעלה לשטחים שפיתוחם אינו שונה, למעשה, מפיתוחו של שטח ריק.

ההתנגדות

‘במקום’ הגישה התנגדות לתכנית המוצעת, הדורשת מן הוועדה המחוזית לבטל את תכנית ליפתא ולהחזירה לדיון ציבורי.

תוצאות

בפברואר 2005 החליטה ועדת המשנה להתנגדויות שליד הוועדה המחוזית לקבל את ההתנגדות בחלקה בלבד. הוועדה קבעה כי בית הקברות הקיים יוגדר ככזה בתשריט, וכי ייקבעו הוראות לשימור המסגד. כמו כן, קבעה הוועדה כי יש לבחון את דילול הבינוי המוצע בגרעין הכפר המקורי ועיבוי הבינוי בשולי הכפר הדרומיים.

במארס 2005 הגישה ‘במקום’ בקשה לרשות ערר על החלטת ועדת המשנה, בטענה כי התכנית המוצעת, גם לאחר קבלת ההתנגדות בחלקה, אינה משמרת את זיכרון הכפר באופן הראוי, וכי אין די בהחלטה לשמר את בית הקברות והמסגד של הכפר. שבנו והדגשנו את חשיבותו של השימור ה”זוכר”, לעומת השימור ה”מוחק”, המוצע בתכנית הנוכחית. במקביל, הגיש מינהל מקרקעי ישראל בקשה לדיון חוזר בהחלטה במליאת הוועדה המחוזית, מטעמים שונים.

בקשת רשות הערר שהגישה ‘במקום’ נדחתה, בטענה כי הההתנגדות של ‘במקום’ כבר התקבלה באופן חלקי ביחס לשימור המסגד ובית הקברות. הוועדה סבורה שההוראות הקיימות במסגרת התכנית והשינויים שנערכו בעקבות ההתנגדות הם אמצעי שימור מספקים, והתכנית במתכונתה המתוקנת מבטאת “כבוד מלא לאופיו של הכפר”. הוועדה לא התייחסה לטענה המרכזית בהתנגדות, והיא שאין למעשה בתכנית הצעה לפתרון הולם בתחום השימור והשילוב של מרכיבי זיכרון בתכנון הפיסי של המרחב, אשר קיימים בו שרידים מן ההיסטוריה ההתיישבותית הפלסטינית.