פרופ’ ארז צפדיה, יו”ר הוועד המנהל
מארס 2018
בעת הקרובה הציר המארגן של פעילות במקום- מתכננים למען זכויות תכנון, יהיה דחיקת אוכלוסייה ממקומה, Displacement. הבחירה במושג Displacement נבחר משום שלביטוי הממשי של המושג יש השלכה על רבים מבין תושבי מדינת ישראל, בשטחים בשליטתה. אין בנמצא מושג מוסכם יחיד לDisplacement, אך ההגדרה המוכרת היא הרחקה פיזית, בכפייה או בהסכמה בעבור פיצוי של תושבים ממרחבי המחייה שלהם. לרוב, מדובר על יישובים שאינם עירוניים, ובד”כ נעשית כתוצאה מאסונות סביבתיים.[1]
ההגדרה הרחבה יותר של המושג, כוללת גם הרחקה של תושבים מזכויות מרחביות שהיא בבחינת גירוש מהמקום. כלומר, גם פגיעה בזכויות המרחביות ולא גירוש ממש נתפסת כפגיעה. הרי, כל פגיעה בזכויות מרחביות עלולה להביא לדחיקתה של קהילה ממקומה. (לכן ההגדרה האחרונה כוללת גם הריסת בתים ללא פינוי פיזי, מניעת שירותים, שלילת זכויות קנייניות, הגבלת נגישות למרחב או תנועה בו, האמרת עלות נכסים לכדי מצב שהתושבים אינם מסוגלים לממנם, וחשיפת התושבים למפגעים סביבתיים. עקירה שכזו מתרחשת בכל מרחב, עירוני ושאינו עירוני, ולא רק בהקשר של אסונות, אלא גם בהקשרים לכאורה חיוביים של התחדשות עירונית, עירוניות חדשה, חכמה, מקיימת, יצירתית וכו’. מפתיע, אך לעתים קהילות משתפות פעולה עם מהלך שעתיד להוביל לעקירתן, כמו למשל בפרויקטים של התחדשות עירונית שנוטעים בתושבים רושם מוטעה שההתחדשות תשפר מצבם, כשבפועל ההתחדשות סוללת את הדרך לדחיקתם ממקומם.)
דחיקת קהילות ממקומן הוא החוט המקשר בין פעילויותיה הענפות של עמותת במקום כבר עתה. למשל, איום העברה בכפיה של רועים נוודים (לרוב בדואים, פליטים מהנגב) בשטח C; ג’נטריפיקציה כתוצר של תכניות פינוי בינוי; היעדר תכנון הולם ואישורי בנייה שיוצרים מחסור חמור בדיור ירושלים המזרחית ומעבר תושבים פלסטינים לגדה (מעבר שמשמעו אבדן תושבות והרס קהילות); בנגב עשרות כפרים לא מוכרים שבהם גרים עשרות אלפי אזרחיות ואזרחים בדואים נתונים תחת איום העברה בכפייה והריסות בתים; ומחסור בדיור בישובים הערבים מעצים את ההגירה מהם. וברוב המקרים הקהילות האלה חיות תחת שיגרה של הריסות בתים שנועדה להמחיש להן את סכנת העקירה.
במקום פועלת בנושא העקירה, באמצעות ‘המבט מלמטה’, דהיינו מהפרספקטיבה של אלו הנדחקים ממקומם או של אלה המאוימים בדחיקה. בהתמודדות זו במקום חותרת ליידע את הציבור בדבר סכנת הדחיקה המאיימת, להפיץ את סממני האזהרה בקרב קהילות מתכננים, ולהציע חוסן קהילתי וחסינות עירונית כאלטרנטיבה לדחיקה מהמקום. בכל אלה נמקד את פעילותינו, לצד המשך הפעילות המשותפת עם קהילות הנתונות תחת איום דחיקה ממקומותיהן.
[1] על-פי הגדרה זו ארגוני האו”ם העריכו שבעשור השני של המאה ה- 21 צפויה עקירה ממקום מגוריהם של 15 מיליון איש כל שנה.
