במקום

הצעת החוק להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, התשע”ג 2013, שמכונה גם מתווה פראוור/בגין עוסקת בהסדרת הבעלויות על הקרקעות של הבדווים בנגב ויש לה השלכות נרחבות על אפשרויות ההכרה והתכנון של הכפרים המוכרים והלא מוכרים בנגב.

תמ”א 46 הוכנה לפי החלטת הממשלה מאוקטובר 2010, במטרה להתמודד עם התופעה של אזרחים אפריקאים, שחודרים לישראל דרך הגבול עם מצרים. הכוונה היא למנוע מאזרחים אלה, שנטען כי רובם מהגרי עבודה, להגיע למרכזי התעסוקה בערי ישראל ובכך לפגוע בכדאיות הכלכלית של המעבר לתוך ישראל. לפיכך, מטרתו הראשית של המתקן היא הרתעה והעברת המסר למי שמתכננים להגיע לישראל באותה דרך כי מוטב להם שלא לחדור לתחומי המדינה. לטענת ‘במקום’, הקמת מתקן שנועד לכלוא אנשים שכבר מצויים בישראל ואשר אין חולק כי אינם עבריינים היא הפרה בוטה של זכויות אדם וערכים אנושיים בסיסיים.

ההכרה בכפרים הבדווים הבלתי מוכרים בנגב ותביעות הבעלות על הקרקע הם לב הוויכוח שבין האוכלוסייה הבדווית בנגב לבין המדינה. על רקע זה החליטה הממשלה באוקטובר 2007 על מינוי הוועדה הציבורית להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס ומבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג. הוועדה קיימה דיונים פתוחים לציבור וערכה מספר סיורים בשטח. לפני הוועדה הופיעו נציגי הכפרים הלא מוכרים בנגב, אישי ציבור, נציגי עמותות וארגונים חברתיים, נציגי ממשלה, חוקרים ומומחים מקרב האקדמיה. ‘במקום’ הופיעה לפני הוועדה והציגה את עמדתה ביחס לעקרונות המנחים למתן פתרונות יישוב לאוכלוסייה הבדווית בנגב.

בסוף 1994 הופקדה תכנית המתאר המחוזית למחוז דרום, תמ”מ 14/4. תושבים וארגונים חברתיים הגישו התנגדויות לתמ”מ 14/4 בטענה שהתכנית מפלה את הבדואים לרעה. עוד באותה שנה, הוגשה עתירה לבג”צ בדרישה לתקן את תמ”מ 14/4 כך שתכלול תכנון יישובים כפריים לבדווים בנגב תוך התחשבות במיקומם, מספר התושבים ואורח חייהם. במסגרת פשרה בין המדינה לבין העותרים, סוכם כי תכנית המתאר המחוזית החלקית למטרופולין באר-שבע, תמ”מ 23/14/4, תיתן מענה תכנוני לעתירה לבג”צ בעניין תמ”מ 14/4. צוות ‘במקום’ ליווה את הכנתה של תמ”מ 23/14/4 וניסה להשפיע על עיצובה.

בנובמבר 2002 קיבלה ועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל של ממשלת ישראל החלטה, ולפיה התיישבות יחידים היא אמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב והגליל ולשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל. אנו סבורים כי אין מקום לסטות מעקרונות התכנון של תמ”א 31 ותמ”א 35, המתווים מדיניות של חיזוק יישובים קיימים, מניעת פיתוח מבוזר ושמירה על שטחים פתוחים, מתכניות מתאר קיימות לפיתוח הנגב, ומהקריטריון לפיו חוות בודדים תאושרנה רק באופן נקודתי.